בלוג 2007

זה הטור האחרון שלי. לפחות לעת עתה. לפחות במתכונת של טור שבועי.

אני גרוע בפרידות. ברגע שאני מרגיש את העצב, אני בדרך כלל  כבר מתחרט. אז צריך לעשות את זה מהר...
כבר חצי שנה , מעט לפני כניסת השבת, או מייד בצאתה, אני מתיישב וכותב את הטור השבועי.

אני חושב שמה שמצא חן בעיני הייתה המחויבות לכתוב כל שבוע, בין אם נדמה לי שיש לי מה לומר ובין אם לא. לנסות לתמצת איזו תחושה או זרם מחשבות, למספר שורות ובזמן מוגבל. אבל היום אני מסיים. בשבועות האחרונים, הרגשתי שאני פחות מאתגר ומרגש את עצמי בכתיבת הטור. ואז חשבתי שזה לא מובן מאליו שאני צריך להמשיך לכתוב אותו. אין לי סיבה מדוע, ולא קרה משהו מיוחד. ואף על פי כן... ואולי הפסקה תפנה מקום לדברים חדשים בחיים, ובכתיבה.
אני חושב שהטור שלי היה ניסיון שלי לאפשר הצצה לחיי, אולי חייו של מחפש רוחני, שכעת מנסה למצוא את מקומו בחיים ה"רגילים" ובודק אילו דברים מהמסע הרוחני הוא לוקח עימו ואילו הוא משיל מעליו ומשאיר מאחור.
והטור מעולם לא שיעמם אותי. הרגשתי שאני מתפתח יחד איתו וגם יחד אתכם, עם התגובות שלכם, או עם תחושה שלי, שחלקכם מלווים אותי בדרכי.

להתראות בהמשך הדרך

בטיול הראשון שלי בהודו, לאחר שגיליתי את האשרם של אושו ושהיתי בו ארבעה חודשים, החלטתי שאני רוצה גם קצת לטייל בהודו. מכיוון שהויזה שלי נגמרה, טסתי לסרי לנקה כדי לחדש אותה.
על החוף הקסום בסרי לנקה, היו חמישה ישראלים. מובן  שמייד מצאנו זה את זה והיינו יושבים מבוקר עד ערב בחול הצהוב ומפטפטים.

אני הייתי תחת השפעת אושו, והייתי אומר להם שהם חייבים ליסוע לפונה, ושההורים שלהם דפקו להם את החיים ושאר תובנות מסוג זה.
שניים מהם היו מסטולים והדברים שלי עצבנו אותם. הבחורה אכן נסעה לפונה בהמשך הטיול ונהייתה סניאסית. והחמישי היה אוהד ניצן. במלעיל .

אוהד ניצן היה מושבניק ג'ינג'י חסון, שיצא לטיול קצר בעולם, אך ידע ללא ספק שהוא חוזר למושב כדי לרשת את נחלתו של אביו ולהיות חקלאי כל ימי חייו. למראית עין הוא היה גבר קשוח ומחוספס, אך משסיפרתי לו שאני כותב, ביקש להראות לי שירים שכתב.

השירים של אוהד ניצן היו יותר פוליטיים מאשר רגשיים, למרות שכשהוא היה קורא לי אותם הוא היה מתרגש עד דמעות. לשיר שהוא הכי אהב קראו "רבין לא מת", והוא היה על ההדחקה של רצח רבין. אז, בשנת 98, הרצח עוד היה טרי ורוב האנשים עוד ידעו מה קרה ומי היה רבין. אינני זוכר את כל השיר,וגם לא בדיוק את ההקשר... אך המשפט אחד נחרת בזכרוני עד היום, והוא: "אוהד ניצן צדק"....

ובשבת הזאת: עצרת בכיכר. 11 שנים לרצח רבין. נדמה שחיים שלמים חלפו מאז. איפה אני ואיפה החייל שהייתי, שהיה בכיכר בזמן הרצח?

ובכל זאת התלבטתי אם ללכת לעצרת. האם אני עדיין ממחנה השלום? כלומר, אני מניח שאני לא ממחנה המלחמה, אך הרוחניות קצת הרחיקה אותי מהעיסוק בפוליטיקה. ולא רק זה, אלא שלמרבה הבושה, ההתקרבות ליהדות, הפכה את דעותי הפוליטיות למעט יותר מרכזיות, כלומר, יותר ריאליות? אולי פחות?
וחוץ מזה, מה בדיוק אני אעשה שם בכיכר? אראה אנשים שפעם היו חברים שלי, שיבואו לנקות את מצפונם. כמו שראיתי מודפס על חולצה של מישהו: "אני הצבעתי פרס, אל תאשימו אותי".

אנחנו הרוחניים, אמנם לא מתעסקים בפוליטיקה, אבל אנחנו כן חייבים להרגיש אחראים למצב. אסור לנו להפריד את עצמנו ואנחנו צריכים לשאוף לשנות אותו. לא רק את עצמנו. או שאולי קודם את עצמנו. ואולי לא. כל אחד בדרכו שלו ולפי אמונתו.
נכון לעכשיו, יום שישי בבוקר, קבעתי עם ידידה בבית קפה, במוצאי שבת, בדיוק בזמן העצרת.
אבל אני חושב על אחת עשרה השנים האלו.כמה מלחמות וכאב כמה שנאה והאלימות. וההדחקה האישית. והקולקטיבית. שוב אין לי ספק: אוהד ניצן צדק!

אני רוצה לכתוב משהו אמיתי. אבל גם משהו מהותי. לא סתם בידור רגעי למישהו שכבר רץ לדבר הבא.
מהותי- שיגע באיזושהי מהות בתוכי או בתוכנו. כשאני חושב על מהות, תמיד עובר שם דוק של עצב, של התרגשות שהיא כל כך עדינה שהיא רוטטת כעצב. גם כשאני חושב על מפגש עם מישהי, על התאהבות, זה נחווה כסוג של עצב.

והשבר של בני אדם שאני רואה סביב. זוגות ללא אהבה, אנשים ללא מנוחה, אבדן משמעות, עצב, כעס, שנאה, פחד ועוד. האם זה חייב להיות כך? האם יש פתרון?

ומצד שני- אני. באמת מרגיש ששום דבר חיצוני אינו יכול להפחית מההודיה ומההתרגשות שממלאת את הלב. מההסתפקות האמיתית במה שיש.

והמחשבה שכל זה יכול להיגמר בכל רגע. שלא כל אחד בהכרח משלים את מסלול ההתפתחות שלו בחיים האלו. הכול עלול לשנות כיוון או להיגדע.

והאמונה שגם בשבר יש משמעות ושהחיים שלנו מכוונים על ידי משהו גדול יותר מאיתנו.
האם זה עוזר למישהו, כל עוד הוא מצפה מחוויית החיים שלו למלא אותו ולשלוח לו דווקא את מה שהוא רוצה?
וכמה מקום מתפנה כשלא חייבים להתרגש ולהצליח כל הזמן. אז אפשר להתפנות אל אחרים, לעשות למען, להקשיב באמת.
כמו לכתוב את הטור מילה אחרי מילה, בלי שיהיה לי מושג מה אני רוצה להגיד.
וסבא וסבתא שקוראים את הטורים שלי וחושבים שאני עצוב. ואם מגיע יום שישי ובמקום להדליק טלוויזיה אתה הולך לבית כנסת, אז זה נראה להם מוזר.
גם שם, בבית כנסת, אני רואה לפעמים את השבר של האנשים. מה לעשות שכולם חסרי ביטחון ולא תמיד יודעים איך לאהוב את עצמם ומה הדבר הנכון לעשות.
והיהדות נותנת תמיכה, אבל אין פתרונות כי בסוף אתה תמיד לבד מול אלוהים. אבל לפחות מול משהו, כי אחרת זה רק אתה והדברים שקורים והמחשבות על הדברים שקורים וזה אולי קצת מעייף.

לפני מספר שנים הייתי במסיבת טראנס בנחל דימונה. בבוקר הפסיקו את המוסיקה ואנחנו עלינו לאוטובוס שארגנו המפיקים בדרכנו חזרה לתל אביב.
אני ישבתי לי על כיסא כפול, והאל. אס די. עוד זרם בדמי בעוצמה רבה. ואז הוציא אחד מידידי -שישב בכיסא שלפני ואף הוא צרך את הסם האכזר בלילה ההוא- את מכשיר הסלולרי והתקשר לבת זוגתו.
"הייתה אחלה מסיבה". בישר לה, "לקחנו טריפים מעולים ורקדנו עד שמונה בבוקר".
מבעד לענני הטריפ, חייכתי בעצב. הרגשתי שיש משהו אלים בלהתנתק מהחוויה כל כך מהר, לשים אותה בקופסה של כמה מילים, ולדווח עליה הלאה.

ומדוע אני מספר כל זאת? כי כרגע חזרתי מפסטיבל ב"אשרם במדבר", והנה עלי לכתוב את הטור השבועי שלי. אז נראה אם אצליח לכתוב משהו על הפסטיבל, מבלי לפגוע ביופייה של החוויה.

האשרם מקום טוב. פגשתי הרבה אנשים יפים והיו לי מפגשים יפים ומעניינים. היה לי חשוב לנסות להישאר אותנטי, להיות אמיתי. להיות אני בלי לנסות להיות נפרד אך גם בלי להתאמץ להיות שייך.
הייתה חופשה טובה. אנשי האשרם היו נעימים וטובי לב, והרגשתי שמפנקים אותי ודואגים לכל צרכי. רוב הסדנאות כבר לא בשבילי, אבל מצאתי את עצמי נסחף לפתע באקסטזה פתאומית של ריקוד צועני ולערב כישרונות צעירים בקצה האשרם. ואפילו היו הקפות של שמחת תורה, באישון לילה עם אורחים חב"דניקים.

שנתיים אחרי אותה מסיבת טראנס נפלאה, מצאתי את עצמי במסיבה נוספת של אותם "מפיקים". במהלך המסיבה נאלצתי בעצמי לסכם לעצמי את החוויה ולהישבע שלעולם לא אגע עוד באל. אס. די.....
בזכות אותה מסיבה הגעתי לגור באשרם, ובגלל ארגון של פסטיבלים כמו זה, עזבתי אותו...
כיף לראות שיש אנשים שעושים את זה ועדיין שומרים על אהבה ושמחה. וכיף לראות שאני כבר במקום אחר, אפשר לומר בחיים אחרים, ושנעים לי לשוב לביתי החדש.

פעם חשבתי שהמטרה שלי היא להפוך למורה טוב. היום אני מבין שזוהי רק ההתחלה. המטרה היא ללמד. להצליח ללמד, וכך מן הסתם,  גם אני ממשיך ללמוד.

לפני מספר שנים צפיתי בתכנית על להקת "החברים של נטאשה". המראיין שאל את ארקדי דוכין מדוע לדעתו התפרקה הלהקה דווקא בשיא ההצלחה. ארקדי ענה שהם נבהלו מזה שהם היו גדולים מידי, מצליחים מידי. לא מבחינת מעריצים, אלא דווקא בין החברים, הקולגות. ואולי מול עצמם.
אני מרגיש לפעמים את הפחד לגדול, להיות גדול וחזק, שמא אשאר לבד. שמא אצטרך לוותר על הרבה, ואולי אאבד חברים, אנשים קרובים יתרחקו פתאום. יש משהו מקרב בלהרגיש שותפים לאותו סיפור, לא חשוב מהו. ואם אתה פתאום רותם את סוסיך ויוצא לדרך ללא היסוס, עליך לדעת שאולי תהיה שם לבד.
אבל כמו שאמרתי, גם כיף והתרגשות. וההרגשה שאתה עושה את מה שנכון לך. נאמן לעצמך. לא ממעיט מערך עצמך ולא מעלה.
השנה אני מרגיש בשל יותר וחזק יותר, ונראה לי שאני מוכן לצאת לדרך.
בספר הטאו כתוב ש"אנשי הטאו מתקדמים על ידי בלימת עצמם". ובפרקי אבות, במשמעות דומה, ש"העולם תלוי על בלימה". כי כשאנשים מקבלים כוח, בעיקר צעירים כמונו, ישנה סכנת ההתלהבות, הזחיחות, ההרפתקנות, חוסר האחריות וחמור מכולם, שיכרון הכוח.
לבלום את עצמנו זה לא לוותר על המסע. זה לשבת על העגלה עם הסוסים, אבל לזכור שבלי הרסן איננו מוגנים ואנחנו יכולים לאבד שליטה. הרסן זה לזכור תמיד את האחריות שלנו מצד אחד, וכמה אנחנו עדיין לא יודעים מצד שני. ועדיין, מותר לנו לטעות לפעמים וגם להתלהב, רק בלי לאבד את עצמנו.

חברים אני בהודו. אבל לא באמת. רק עברתי דירה, לאיזור שוק הכרמל, שזה ההודו של תל אביב. גם הבית שלי נראה כמו חדר בבית מלון בבומבי. כל מיני קשתות, עיטורים וצבעים שונים. והקטורות שאני מדליק. והריח שבא מבחוץ. ...... שבגללו הדלקתי קטורת למרות שאני לא אוהב.


כמה התרגשתי לפני המעבר,על שסוף סוף מצאתי בית. גדול, יפה וקרוב לים.
אבל איך שבוריס והחבר'ה שלו התחילו לפרוק את המשאית עם הרהיטים שלי, שלשום בשש בבוקר, קפאנו כולנו במקומנו, מזועזעים: ריח עז של דגים מתים אפף אותנו מכל כיוון.
בוריס סיים לפרוק והסתלק מהר -אפילו שכח שרצה שאתן לו טיפ- ואני נשארתי עם הריח ועם מליון ארגזים באמצע הדירה וייאוש אחז בי.
בעשר בבוקר נכנס לביקור גם ריחו של שמן שרוף מהפלאפליה השכנה. סגרתי מהר את החלונות והפעלתי מזגן, אבל הוא הכניס עוד מאותו הריח רק קצת יותר קר. יצאתי מהבית והלכתי לים. במקום להישאר ולגלות את שאר החסרונות, עדיף שאנצל את מעט היתרונות.
עכשיו עברו יומיים והעניינים קצת הסתדרו. כנראה שאנחנו בני האדם מתרגלים לכל. כמו כן גיליתי שישנם תכשירים ומכשירים שעושים ריח טוב בבתים. זה די הגיוני שכבר יהיו דברים כאלו במאה ה21.
אני חושב שמה שהכי הפחיד אותי זה לעבור שוב לבית ולא להרגיש שם בבית. להשקיע אנרגיה בחיפוש ובמעבר ולגלות שזו לא התחנה הסופית, שזה שאני חושב שה"שיעור" שלי בנושא כבר אמור להסתיים, זה לא אומר שזה נכון.
זה קצת אותו דבר עם זוגיות. כמה מפחיד זה לחשוב שאפילו כשיגיע הקשר הבא, לא בטוח שזה יהיה "זה", שהוא יהיה האחרון. וגם כאן: אמנם אני חושב שכבר אמור להתחלף ה"שיעור" שלי -משיעור של "חיפוש" לשיעור של "זוגיות"- אבל לדברים יש קצב משלהם ואין לי מושג מהו.
אני חושב שזה טוב להתכונן ל"שיעור" הבא כאילו אנחנו באמת קובעים מתי הוא יגיע ואיך הוא יראה. להכין את עצמנו לקראתו, לפנות בתוכנו מקום וזמן, ולרצות אותו. אבל כשהוא לא מגיע, צריך לדעת לוותר. ובינתיים לקבל בזרועות פתוחות ובשמחה את מה שכן. כי פתאום מתחלף לו ה"שיעור", והקודם הופך ברגע לזיכרון רחוק.

מחשבות בזמן תפילה בבית כנסת:

 

ראיתי את התזוזה הכה קטנה –כמעט בלתי נראית- בתוכי: ממצב מהותי, מחובר פנימה, למין יציאה לא נכונה החוצה, יציאה הגוררת עימה שביעות רצון, שהופכת את התודעה פחות מעודנת, גסה יותר, מרוכזת בעצמה ואולי גם בביקורת כלפי "אנשים שצריכים לחשוב אחרת".
חכו רגע, אל תגידו שאני קשה מידי עם עצמי. אני לא מדבר על הלקאה עצמית, כי גם היא לא כל כך שונה משביעות הרצון. מדובר בזיכוך, בעידון.
כי אנחנו כאן בתהליך של עידון עצמי. של לוותר עוד ועוד. על התפיסות שלנו לגבי עצמנו, על הדעות, על הרצון הבלתי פוסק להרגיש טוב ועל הפחד מהשקט.
הפתרון אינו להגביר את מידת הדתיות. אולי זה יגיע בהמשך החיים. הדרך האמיתית היא לחזור לעצמנו כל הזמן, לשחרר קצת את החזה ולהיות פשוטים.
ואז בצאת השבת נפלה לה תוגה. החברים נסעו, ומטלות חיי ה"חילוניים" כבר רובצות בפתח. אבל אין באמת הבדל בין החיים האלו לאלו. החיים, על כל צדדיהם, דורשים את אותה תשומת לב ואותה מידה של צניעות, של חוסר ידיעה אמיתי, ושל שקט.

הרבה רעש אנחנו עושים, בעיקר כי אנחנו מפחדים מהשקט. אתמול בשלוש בבוקר ישבתי על ספסל בבוגרשוב, עם כמה חברים. מכוניות עברו בדהרה, מחרישות את האוזן במוסיקה צעקנית או בצפירות של חוסר סבלנות. חבורות של צעירים עברו ברחוב בין בילוי לבילוי, שיכורים פסעו עם בקבוק ובחורות במיני דיברו בטלפון תוך כדי הליכה.


החברים ישבו ושוחחו בלהט על המלחמה, על מנהיגים פוליטיים, על תל- אביב, על הומואים ושוב על ה"מצב" והסכנות הנסתרות האורבות לנו.

ישבתי בקצה הספסל ונתתי לרוח לקרר את פני. לאחרונה אני מרגיש שדיבורים רבים מידי מנפחים לי מעט את המוח ולא משאירים הרבה מקום לשקט ופשטות.

אז הקשבתי להם בחצי אוזן, מפעם לפעם מחייך לשמע בדיחה מצחיקה, והגנבתי מבטים אל הידידה, בציפייה שכבר תקום ותודיע שנהיה מאוחר, ואני אוכל ללוות אותה לביתה.

לפני שהתפזרנו, מישהי אמרה שהשער היחיד שנשאר פתוח  בדור שלנו, בכדי להגיע אל אלוהים, הוא שערי דמעה. מוזר.דווקא הבכי מכל הדברים, הוא הדרך שלנו אל אלוהים? ואולי בעצם הוא הדרך של אלוהים אלינו?

כי ההפך מבכי הוא לאו דווקא שמחה, ריקודים והתעלות רוחנית, ההפך מבכי הוא הרעש שאנחנו מקיפים את עצמנו בו. עוטפים את עצמנו בידע, בדעות ובאמונות שמכסות על הכאב והפחד מהבלתי נודע ואולי גם מהנודע.

ואני בימים האחרונים מרגיש את הדמעות האלו נוכחות בתוכי ומחליפות את המילים.

בחור מהקיבוץ נהרג בלבנון. חבר מאושפז בבית חולים. אווירה לא נעימה בעבודה. וגם: ירח מלא בט"ו באב, פגישה נעימה עם בני משפחה. הליכה הביתה לפנות בוקר עם הידידה.

כל אלו נמצאים בתוכי, ללא כל פרשנות, ללא כל הגדרות. רק מין הרגשה פנימית של דמעות חמות זולגות מהלב. עוטפות כל רגש - שמחה, תוגה, התרגשות, בלבול ואפילו פחד- במצע של שקט ורכות.
וזה לא סותר את זה שאולי אני אצטרך פתאום לקום ולהילחם באויב. או לנקוט עמדה ולהתעקש עליה.  ואולי להחליף עבודה. או להילחם על ליבה של הידידה. כי השתיקה אינה פאסיבית, ויש דברים שצריך להילחם עבורם  או להתעקש עליהם. ולפעמים נדרשת פעולה ברורה ומיידית.

אבל זה עדיין יהיה מתוך שקט ומתוך דמעה ולא מתוך החספוס שיוצר הרעש. כי שריון הרעש אמנם מגן עלינו מהדמעה, אבל מקטין את המקום הפנימי בתוכנו, הקדוש, אליו אלוהים כבר מוכן להיכנס. וכשאלוהים נכנס דרך שערי הדמעה, אז נכנסת עימו גם האהבה.

אמר החבר: אני אדם מאמין. עושה מדיטציה כל יום. מפנה את תשומת הלב שלי אל המהותי ואל האלוהי. אדם דתי. זה מה שאני. אני יודע מי אני.
אמר החבר השני: אני חזרתי בתשובה. יהודי מאמין. אמנם עושה רק חלק מהמצוות ולא "משגע" את עצמי ב"אסור ומותר". אבל היהדות זו הדרך שלי. לשם מופנה תשומת הלב. אני יודע מה אני.
אמרתי אני: אני לא יודע מה אני. אמנם אני מתהלך רבות בדרכו של חבר  ואף בדרכו של חבר שני, אבל איני יכול להגיד שבחרתי דרך ושדרכה אני מגדיר מה אני ואיפה אני.
אמרה הבחורה: אני לא מצליחה להבין מה אתה: דתי, חילוני, רוחני, מאמין. רוצה לשמור מצוות? רוצה לחיות בתוך התורה? אני לא מבינה איפה אתה עומד. מצטערת, לא מתאים לי השידוך הזה.
אמר החבר: אין מה לעשות. לא נראה לי שאתה עכשיו תשנה את כל החיים שלך, כך שיסבבו סביב המצוות והיהדות, מבוקר עד ערב. במהות שלך אתה אינדיווידואל. אתה לא לצעוד רק בדרך של מישהו אחר. יש בך משהו שרוצה להיפגש עם האמת ועם המציאות באופן ישיר.
שתמצא לה, הבחורה, מישהו שמתאים לה. חוזר בתשובה לפי הספר.
אמר החבר השני: אבל יש עניין לדעת מי אתה, ואיפה אתה עומד. להגיד שבחרת והחלטת, שיש לך מקום, שיש לך זהות עצמית. חוץ מזה, במסלול האינדיווידואל, אתה קצת מנותק, לא קשור לכלום. ביהדות יש לך מקום. יש דרך. אז אפילו אם בחרת רק בחלק מהמצוות והכללים- חשוב לדעת שבחרת.
אמרתי אני: זה שורש התקיעות: להיות ללא זהות עצמית. להיות מבלי לבחור. ומצד שני, המורכבות הזאת של החיים. ושלי....
אמר החבר: אז אנחנו נהיה גמישים איתך: ניתן לך בכל זאת לבחור במסלול המשולב. (העיקר שתחליט כבר). תתחייב למסגרת היהודית. היא תספק את הזהות ואת המסגרת, את העומק והערכים. ואפילו יישאר מקום לחילוני שבך.אבל תצטרך לזכור, שבתוך תוכך אתה בא ממסלול האינדיווידואל, ולאינדיווידואל אין דרך ואין קהילה. יש לו רק את האמת.
ואז אמרתי אני: תודה.

פעם חשבתי לעצמי שכל הפנייה שלי לרוחניות ולהודו, הייתה פשוט תגובה לגורל היהודי שלי, שנראה היה לי כבד מידי ומיותר. הפסיכותרפיסטים היהודים שהתקבצו סביב אושו בשנות השבעים, האמינו גם הם שניתן למחוק את העבר ולמעשה לשנות את הגורל. אולי הם הצליחו, ואולי אי אפשר לשנות את הגורל.
אבל מצד שני, כשאני רואה את ההתקרבות שלי לדת ואת האמונות שיש לדתיים לגבי "עם סגולה", ו"ארץ מובטחת", עולה על דעתי שההיאחזות במושגים הללו, היא גם תגובה – מן הצד ההפוך - לגורל היהודי. תגובה של אנשים שלא יכולים להכיל את הטראומות  שהעם שלנו עבר, ובטח לא להסביר אותן, אז הם נכנסים קצת ל"טריפ" של היהדות.
הגזמתי קצת. היהדות יותר עמוקה מזה. הגיבורה בספר אומרת שלהתפלל זה כמו לשאול את אלוהים שאלה שאין לה סוף.

אתמול היה תשעה באב. ניסיתי לצום, ותכננתי לכתוב לכם ככה, מתוך הצום. חשבתי שזה יהיה מעניין לכתוב תחת השפעת רעב כבד, אבל לא הייתי מסוגל. במקום זה שכבתי במיטה ולא הצלחתי לזוז. אינסוף מחשבות עלו על פני השטח ובמחשבותיי הכול היה אפשרי: לשבור את הצום, להתקשר להוא, להתחיל עם ההיא, לנקות, לקרוא, להחליף עבודה, ללכת לים, לעשן סיגריה, לחזור בתשובה, לחזור בשאלה, להתנצר, להתאסלם, וכמובן, לשבת לכתוב את הטור.
אבל כמו שאתם מבינים, בין אלפי האפשרויות שעמדו לפני, האפשרות הזאת הייתה די זניחה ולא הגיעה למימוש.
והיום יש לי יום הולדת. ואם לא לכתוב תחת השפעת צום, אז אכתוב תחת השפעת יין. המעבר בין צום ליין, הוא חד כמו המעבר בין צום תשעה באב לבין יום ההולדת שלי. באחד הכול נראה מסובך וקשה ובשני הכול פשוט ונעים. אפילו קיבלתי שתי שיחות מחו"ל אבל אני לא יודע מי זה היה ולא השאירו הודעה.
את היין שתינו במסעדה נחמדה ברמת השרון,  אני ושני חברים. הזדקנתי קצת בשביל מסיבות גדולות. הספיק לנו לשבת, לאכול ולשמח את ליבנו ביין. אפילו קפה וקינוח לא רצינו.
בהזדמנות זו אספר לכם, כי לרמת-השרון הגענו מהרצלייה, שם אנחנו לומדים תנועה אצל המורה המופלאה שלנו, ושם, היה לנו היום את השיעור האחרון לשנה זו.
קשה להסביר לאנשים מה זה תנועה ועד כמה עמוקה המשמעות בכל צעד שאנחנו עושים, בכל תנועה הכי קלה, ובעצם בכל רגע שאנחנו נמצאים בגוף שלנו. אין לי מילים לתאר את  העבודה הזאת, רק אומר שזה מצחיק אותי שאנשים לומדים תקשור או קבלה ומנסים לגלות את סודות היקום, ואת הסודות שנמצאים בקצה האצבע שלהם או מתחת לקורקבן הם אפילו לא מחפשים.
ועכשיו המורה שלנו עוזבת אותנו ולוקחת חופשה של חצי שנה. כנראה שככה זה עם מורים גדולים, מידי פעם הם מכינים אותך לנטישה הגדולה שלהם, על ידי נטישות קטנות ומאמנים אותנו להסתדר לבד. זה טוב גם כדי להכניס את הדברים לפרופורציות: אפילו אם מצאנו משהו נפלא, והוא חשוב וטוב לנו, וזה כבר חלק ממי שאנחנו- אז שתמיד נזכור שזה אמנם רציני, אבל לא כזה רציני.
הרי צום אחד יכול לשנות את כל מה שאי פעם חשבנו על תנועה...
ולידיעתכם: נשברתי ולא סיימתי את הצום. בשש בערב אכלתי משהו, שתיתי קפה ועוגה, עישנתי סיגריה והלכתי לים.
אלו ימים קשים, ואנחנו צריכים להיות רכים עם עצמנו.

קלים ופשוטים הם חייו של הנופש, בבית הוריו אשר בקיבוץ,  בבוקר קם הוא והולך לים, ללא ארנק, סנדלים או פלאפון כמובן, פוסע על החוף הריק מאדם, טובל בים הצלול , משתרע על החול , מביט בשמיים הכחולים וחושב כמה נפלאים חייו.
אך מדוע מסתתר הנופש מאחורי משקפי שמש אימתניות ומתחת כובע טמבל רחב שוליים?
אולי אינו מרגיש כל- כך בנוח, להסתובב בקיבוצו, אותו עזב זה מכבר.
ובמיוחד בשבועות אלו, שמרבית חבריו לשעבר- בני כיתתו- גויסו ונלחמו בזמן שהוא ישב לו בתל אביב. וללווייתו של בן קיבוץ, שנהרג בקרבות בצפון, לא הגיע כלל, וכשהוריו וכל הקיבוץ ישבו במקלטים, היה שקוע כל כולו בענייניו הפרטיים.
אולי בשל אלו מנסה הוא להימנע ממפגשים אקראיים בשבילי הקיבוץ, עם חברים מן העבר, שידרשו ממנו "הסברים" היכן הוא היה ב"זמנים הקשים", ובכלל, מה הוא עושה עם עצמו?
ואולי לב העניין אינו רק בשבועות קשים אלו של מלחמה?
אולי בראותו את אלו שהיו חבריו, יושבים על הדשא וילדיהם מתרוצצים סביבם, ואת ידידותיו -אף אלו הצעירות ממנו – מהלכות בשבילי הקיבוץ בהריון מתקדם, אולי בראותו אותם, חש הנופש הנהנתן, כי יש טעם בפגם בהיותו נופש. כי בשעה שבני גילו –ואף צעירים ממנו- כבר קיבלו על עצמם אחריות, סיימו אוניברסיטה והקימו משפחה, הרי שהוא ממשיך להתחמק. מתעקש לשמור על האפשרות לראות שקיעות יפות, לפטפט עם צעירות בביקיני ולהתפנק באוכל משובח ובסרטים טובים.
וכמה שלא ייהנה בחופשתו, הרי שבראותו את חבריו וחברותיו –בשבילי הקיבוץ, בגני המשחקים עם ילדיהם או על קו המים לפני השקיעה- לא יכול הנופש להתחמק מלשאול את עצמו האם לא נותר מאחור? האם לא מתח עד דק את שנות הנעורים, שנות החגיגות חסרות האחריות? האם אכזב את כל אלו שתלו בו תקוות גדולות?
ורק בערב, על דיונת חול, המרוחקת מעט מקו המים, לאחר שכבר שקעה השמש, הים רגע ומרבית הרוחצים שבו לביתם, מסיר הוא את משקפיו, מצית סיגריה, ומשוחח ברוגע עם רווקי הקיבוץ,שגם הם אינם ממהרים הביתה לאישה ולילדים, ושאולי גם הם –כמוהו- מרגישים קצת תלושים, שקצת נשארו מאחור. ומכיוון שברגע המיידי הזה, אין לו ולהם דבר לעשות בכדי לשנות את המצב, הם נשענים לאחור, מביטים בים הגדול, בכוכבים שמתחילים להופיע ברחבי השמיים המחשיכים ובחושך שמזדחל לו לאיטו לתוך החוף המואר.
והם משוחחים. על דברים פשוטים, יומיומיים, על דברים "כלליים". כי את הבעיות הפרטיות לא רוצים להעמיס איש על רעהו:  הרי לכולם יש בעיות, ומה להם כי יתלוננו? הם בכלל אלו ש"אין להם בעיות", שלא התחייבו ולא חולקים בנטל המתחייב מ"חיים בוגרים".
אך לפעמים חושב לעצמו הנופש, שהיה שמח אילו כן היו מדברים קצת על הבעיות שלהם, כי אולי גם הם, כמוהו, מרגישים לפעמים קצת לבד.

מסתבר שהגזמתי. הגדשתי את הסאה. נהייתי נודניק מזדקן המטיף לאנשים להתחתן. הלכתי קצת יותר מידי עם הקטע הזה ולכן אין פלא שהגיעו אלי קובלנות רבות מצד חברי הסניאסים. האם נטשתי לחלוטין את דרכו של אושו ונכנעתי להתניות שהחברה הטביעה בי? האם שכחתי שבאמת יש בחיים משהו חשוב יותר מלהשיג את הדברים החיצוניים האלו?

כן, אני מודה שהפרזתי. הצגתי את הדברים בצורה חד מימדית ומוקצנת. המציאות היא כמובן מורכבת יותר, וגם אני מאמין שהחיפוש האמיתי שלנו הוא אחרי אהבה. לעצמנו, לבני זוג, לבני אדם ולחיים עצמם. כמו שאמר פאולוס, (בערך): אם יהיו לי כל אלו, ואין בי את האהבה, כי אז כלום הנני."
נדמה לי שמה שניסיתי לומר זה, שהניסיונות שלנו להתנתק מכל ההתניות שלנו ולמצוא משהו חדש ואחר, התעלמו מהעובדה הפשוטה שיש חכמה מסוימת בערכים ועקרונות שעליהם מושתתת החברה. אני חושב שהביקורת שלנו ושל אושו היתה על ה"איך" ולא על ה"מה". על הדרך המעוותת שאנשים רבים הגשימו בה את הערכים היפים של "אהבה", "דאגה" ו"אחריות".
להקת ה"בילויים" שרה, בשיר שאני אוהב: "אני מקיא, כי קיוויתי שמשהו בי ישתנה".
יש אמת במשפט הזה, המסמל את המאמץ המוגזם בניסיון להשתנות, להשתחרר ולהיות חופשיים. כי המודעות המוגזמת וה"עבודה העצמית" מתחזקים ללא הרף את ה"אני" שלנו, ולפעמים זה כל כך מעייף וחסר תוחלת שאולי בא לך להקיא רגע ולהשתחרר.
אתמול הלכתי עם חבר לסרט מתח. הסרט היה מגוחך, אבל אני כל כך נהניתי: פעם ראשונה השבוע הרגשתי שאני נח ושוכח מעצמי לחלוטין. כל השבוע הרגשתי שאני צריך לקדם את אחד ממסלולי החיים שלי: המסלול המקצועי -כלכלי, מסלול מציאת הדירה, מסלול ה"התחזקות היהודית" או מסלול יצירת זוגיות. ועדיין לא הזכרתי את מסלולי המשנה, כמו מסלול "טלפונים לחברים", מסלול קניות לבית, או מסלול "קריאת הודעות גיאנק שקיבלתי במייל".
אז אני יכול להתבונן ולבדוק מאיפה בא הצורך שלי לעשות כל אחד מהדברים האלו. ואפילו יש לי כבר קצת ידע רוחני אמיתי ואני יודע שהרבה מזה בא מהפחד להיות לבד או ברמה עמוקה יותר, מניסיון לתחזק את ה"אני" הזה שכולנו כל כך מאמינים בו.
אבל אולי בינתיים אפשר להסתפק בקצת מנוחה. קצת לשכוח מעצמנו. גם מהצד "ההוא" בתוכנו, שחזר להאמין בהתניות ובאמונות, וגם מהצד "ההוא" שחושב שהן מחטיאות את המהות ומנסה להתנתק מהן.
באיזה צד שלא נהיה, כולנו זקוקים לקצת מנוחה ושחרור כי בלעדיהם אנחנו שוחקים את עצמנו ואפילו יוצרים כאב. אז אמן שנצליח קצת לנוח, לשחרר, ולתת מקום למשהו רענן וחדש להיכנס.

אחרי הצבא עבדתי בקיבוץ שנה ומכיוון שהייתי כזה פעיל חברתי, ארגנתי לחברה הצעירים סדנא לילית, עם פסיכולוג ידוע. לקראת אשמורת הבוקר, סיכם הפסיכולוג את דבריו ואמר שכל אחד מאיתנו חייב לעשות שלושה דברים עד גיל שלושים: 1) להתחתן. 2) למצוא כיוון לקריירה 3) להחליט על מקום להקים בו בית, שבו ישתלבו גם שני הדברים הראשונים, כולל בן הזוג.
שנה אחר כך, באשרם בהודו, החלטתי שהפסיכולוג הזה מייצג את כל המעוות בחברה המערבית ושאני לא חייב לעשות אף אחד מהדברים האלו. לא רק זה, אלא שבמשך שנים הטפתי לאנשים שאינם חייבים לעשות דבר לא עד גיל שלושים ולא בכלל! והסיפור על הפסיכולוג הפך למעין סיפור שמספרים במפגשי חברים ומריצים קטעים על תמימותו או אפילו טיפשותו של הפסיכולוג, או שמא של החברה כולה.
חלפו להן השנים, ובשנה שעברה חגגתי את יום הולדתי השלושים. אינני יודע מה קרה, אך לפתע הרגשתי שמשהו חסר. כשבדקתי מה חסר התברר לי שאין לי בת זוג, אין לי כיוון לקריירה ואין לי בית.
באחד השבתות נסעתי לבית הורי לארוחה של המשפחה המורחבת. אחותי ישבה לידי וכטוב ליבה ביין, הזכירה את העובדה שאני בן שלושים.
"ספר. ספר להם את הסיפור על הפסיכולוג", אמרה בצחוק מתגלגל.
"עזבי", אמרתי לה.
"למה?, נו ספר להם מה הוא אמר!", התעקשה.
"עזבי", אמרתי, "מסתבר שהוא צדק...."

כנראה שהדבר שאני הכי מפחד ממנו –תלות –מתנפץ בי שוב ושוב ובודק האם אני עדיין מתנגד. ואני מתנגד. חופשי מתנגד. רוצה להיפטר מהסיטואציה הלא נוחה, להעלים את הבעיה, לזכות מחדש בלבד שלי, בשלווה. להתנתק...
רק אחרי כמה שעות אני מבין שהעניין הוא לא שהדברים האלו יפסיקו לקרות, אלא שאני אהיה מוכן להיות בסיטואציה  של תלות, אחריות, אבדן חופש, חוסר אונים, ויתור. שאהיה מוכן להכיל את המצב בלי לעשות מזה דרמה ובלי להאמין להרגשה הפנימית שאני עוד רגע מתפוצץ, נחנק, או פשוט פורץ בבכי...
אולי ממתינים "שם למעלה", עם הזיווג שלי, עד שאני אעבור את 'שיעורי ההכנה' שלי בהצלחה ואהיה מוכן למצב של תלות. בינתיים אני מזמן לעצמי עוד ועוד שיעורים, עם כל היקרים לי, ושוב ושוב נוחל כישלונות.

כשהייתי בהודו, נקלעתי פעם למצב קשה וחשבתי שאני הולך למות. תוך כדי מחשבות –שהיו קצת פרנואידיות בדיעבד - נזכרתי שקראתי איפשהו, שמה שאתה מנסה לדחות ומתנגד לו , ממשיך לחזור אליך שוב ושוב, עד שאתה מפסיק להתנגד. ולא ידעתי אם להרפות ולהפסיק להתנגד, ולקבל את אפשרות שאמות. כי אם המשפט הזה לא נכון, ואני ארפה, אז אני יכול למות סתם, מוות לא מוצדק, ולהפסיד את כל הדברים הנפלאים שעוד אמורים לקרות לי....
בסוף עבר שם מישהו ועזר לי. ובטח לא הייתי מת גם ככה. אבל השורה התחתונה היא שלא הייתי מוכן לוותר ולקבל את המציאות בשלמותה. האמנתי שההתנגדות היא בכל זאת הבחירה הנכונה.
וכשמתנגדים למשהו, כשדוחים אותו, -אפילו אם זה המוות - אז בעצם דוחים את החיים, כי  בחיים הכול מוכל בהכול, והכול מכיל את הכול.

ודווקא כשנראה שהכול רגוע, שהשלווה נחתה עלי, ואני שמח בחלקי, ואפילו הדברים החיצוניים, ברוך השם, מתחילים להראות סימני סדר וצורה, דווקא אז מופיעים הקשיים. אני מרגיש חנוק, מארח אנשים בביתי וישר נוצר מתח מסוים. וזה גדל ומתעצם כמו כדור שלג עד שזה מציף אותי ואז או שאני חייב לברוח, או לסלק אותם בעדינות, או שזה מגיע לעימות.

כנראה שהדבר שאני הכי מפחד ממנו –תלות –מתנפץ בי שוב ושוב ובודק האם אני עדיין מתנגד. ואני מתנגד. חופשי מתנגד. רוצה להיפטר מהסיטואציה הלא נוחה, להעלים את הבעיה, לקבל מחדש את הלבד שלי, את השלווה. להתנתק...


רק אחרי כמה שעות אני מבין שהעניין הוא לא שהדברים האלו יפסיקו לקרות, אלא שאני אהיה מוכן להיות בסיטואציה של תלות, אחריות, אבדן חופש, חוסר אונים, ויתור. שאהיה מוכן להכיל את המצב בלי לעשות מזה דרמה ובלי להאמין להרגשה הפנימית שאני עוד רגע מתפוצץ, נחנק, או פשוט פורץ בבכי...


אולי ממתינים "שם למעלה", עם הזיווג שלי, עד שאני אעבור את 'שיעורי ההכנה' שלי בהצלחה ואהיה מוכן למצב של תלות. בינתיים אני מזמן לעצמי עוד ועוד שיעורים, עם כל היקרים לי, ושוב ושוב נוחל כישלונות.

כשהייתי בהודו, נקלעתי פעם למצב קשה וחשבתי שאני הולך למות. תוך כדי מחשבות –שהיו קצת פרנואידיות בדיעבד - נזכרתי שקראתי איפשהו, שמה שאתה מנסה לדחות ומתנגד לו , ממשיך לחזור אליך שוב ושוב, עד שאתה מפסיק להתנגד. ולא ידעתי אם להרפות ולהפסיק להתנגד לאפשרות שאמות. כי אם המשפט הזה לא נכון, ואני ארפה, אז אני יכול למות סתם, מוות לא מוצדק, ולהפסיד את כל הדברים הנפלאים שעוד אמורים לקרות לי....


בסוף עבר שם מישהו ועזר לי. ובטח לא הייתי מת גם ככה. אבל השורה התחתונה היא שלא הייתי מוכן לוותר ולקבל את המציאות בשלמותה. האמנתי שההתנגדות היא בכל זאת הבחירה הנכונה.
וכשמתנגדים למשהו, כשדוחים אותו, -אפילו אם זה המוות - אז בעצם דוחים את החיים, כי בחיים הכול מוכל בהכול, והכול מכיל את הכול ואי אפשר לברוח. וגם לא כדאי לברוח, כי אני בורח רק מעצמי.

אז אני מצהיר קבל עם ועדה: אני מפסיק להתנגד! לא מקשיב יותר לקולות בתוכי הנלחמים כדי לא לוותר. על מה בדיוק? על החופש? על האפשרות להישאר לבד? ללכת כשקשה? להיות 'נאמן' לעצמי?.
אבל את השלב הזה כבר עברנו, לא? אז למה אנחנו ממשיכים להתנגד?

השבוע נסעתי עם כמה מחברי הרווקים, לטיול. כולם דיברו על הכרויות, שידוכים וזוגיות, ותהיתי לעצמי האם אנחנו- הרווקים- מאמינים שמגיע לנו להתאהב? שבאמת מגיע לנו שיאהבו אותנו, ושיהיה לנו טוב?
חשבתי שאולי זה בכלל העניין, חוסר האמונה בכך ש'מגיע לנו'.
אז כן! מגיע לנו! וחשוב שנדע את זה. מגיע לנו לקבל חום ואהבה, להיות קרובים ורכים, לבקש ולקבל את מה שאנחנו צריכים.
מגיע לנו להבין, שהמקום הקשה בתוכנו, שמרגיש יותר נוח ב'לבד', בקור, ובריחוק, הוא רק הקליפה.
והקליפה היא גם הקול שחושב שלא מגיע לי להיות נאהב. שלא מוכן לוותר ל'תלות' הדופקת על דלתו.
אבל מתחת לקליפה אנחנו כבר מוכנים. על רוב הדברים כבר וויתרנו, וכל שנותר הוא להפסיק להתנגד.
זרע האהבה כבר מוכן לנבוט ולבקע את הקליפה.

אז עכשיו אני קצת בפיגור בעולם המעשה. כנראה שאני צריך להיות מוכן למחול על כבודי, להזיע, להתאמץ,  אפילו להרגיש לפעמים מושפל. להיות מוכן להרגיש מושפל, בלי להרגיש  קורבן- זאת אולי הדרך. אפילו בלי ליהנות מזה, או לייחס לזה משמעויות רוחניות. רק להרגיש את מה שיש עכשיו, בלי להתבכיין, או לנסות לברוח, אבל גם בלי לצמצם את המהות שלי רק לזה.
קטע מוזר: אני מרגיש טוב. באמת מאושר. ועם  זאת הדברים שלכאורה גורמים לחיים להיות יציבים: בת זוג, כסף, בית- אותם אני חסר. ולמרות שסוף סוף יש לי כיוון מקצועי, עדיין לא הגעתי למצב שאני יכול להתפרנס ממנו ואני נאלץ לעבוד בכל מיני עבודות שאינן פסגת שאיפותיי. ואני גר בדירות שלא מוצאות חן בעיני ולא מצליח להיות בזוגיות.
איך מתקיימת הסתירה הזאת? אולי כי יש משהו החשוב יותר מכל העניינים האלו, שכבודם במקומם מונח: הדבר הזה הוא לחיות באמת. להרגיש כל רגע ורגע, להיות רגישים לעולם ופתוחים ליופי שמסביבנו. אני מרגיש שהתברכתי במורים גדולים שלא מפסיקים ללוות אותי ולפתוח אותי עוד ועוד אל עצמי ואל החיים.
( עולה בדעתי גם האפשרות שאני לא רוצה להתחייב או להתאמץ...)
(וגם האפשרות שאני לא מאושר..)
ושוב, בין שני הקצוות, דרושה סבלנות. כי הדברים האלו חשובים ואין לזלזל בהם. הרגש צריך בסופו של דבר לבוא לידי ביטוי גם בזוגיות, הגדילה האישית צריכה להתבטא גם בכסף, והקרבה לעצמי צריכה להתממש גם כבית. אבל לדמיין כל הזמן מצב בו הכל יהיה "טוב יותר", זו הרי הצבעת "אי אמון" ביקום.
אז סבלנות ואורך רוח. ואמונה שהדברים יקרו בזמן שלהם. אני אנסה לעזור להם כמיטב יכולתי.
זהו, השבת יוצאת, צריך להתחיל להתכונן לשבוע החדש. "לא עליך המלאכה לגמור", אמרו חז"ל, אך בכל זאת הוסיפו, "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה

תל אביב היא עיר מיוחדת.  אולי זה המפגש בין כל כך הרבה קצוות, והשילוב ביניהם, באותו שטח קטן, שמצליח להכיל את כל העולמות של כל האנשים. כשאני קם לעבוד בבוקר ורואה אנשים יוצאים ממועדון לילה, או כשאני הולך לבית כנסת ביום שישי ורואה את בתי הקפה המלאים, זה תמיד נותן מעין כיוון נגדי.
הכיוון הנגדי שומר עליך. קצת לפני שנכנסת השבת, ואני הולך להיות יהודי טוב, אני קורא ב"עכבר העיר", מה יש לשותפיי לעיר לומר. לארז, לאבתיסאם ולאילנה, שאולי גם אני הכיוון הנגדי שלהם, ואולי ככה כל אחד מאיתנו מצליח למצוא את האיזון.

על כל כיסא בשורה הראשונה הייתה פתקית ועליה רשום שם:  ראדו. סאטו. אמין. סוואן. צ'טאנו. משחק הגמר של המונדיאל עמד להתחיל. הגענו ל"טאלי" –מי ברכב מי ברגל- והתיישבנו במקומות השמורים: אני- נדב, זהר, יוסי, שחר ורואי. מחייכים, מתחבקים ואולי רגע מתלבטים באיזה שם לקרוא זה לזה.


אל חשש, אין מדובר בפגישה נוסטלגית. כולנו חברים, כולנו חיים בתל אביב ומתראים לעיתים קרובות.

את אושו פגשנו –כל אחד בנפרד - ב97'- 98' ומאז נהיינו חוקרי תודעה. תחילה במשרה מלאה, כולל שינוי שם. אחר כך שתי בנות יפות לחשו לנו באוזן, שיש איזו גורואית גרמנייה שמאיצה בך להפסיק את החיפוש הרוחני ולמצוא כבר, או לפחות להבין את חוסר התוחלת שבחיפוש. אז הלכנו אליה. חושבים שהפסקנו לחפש? מה פתאום. אבל החיפוש ירד למשרה חלקית ואחר נותר רק כתחביב. והשמות ההודים, - כל אחד מאיתנו בזמן שלו ומסיבותיו הוא- חזרו  למקור העברי.
קיבלתי שתי תגובות מעניינות השבוע, על הטור השבועי שלי. אחת כתבה לי שאני חושב יותר מידי (איך לא...), ושאני צריך להיות פשוט יותר.
השנייה כתבה שאני לא מחפש מספיק את המהות ונתקע בפריפריה, בדברים השטחיים והלא חשובים.
אלו, פחות או יותר, שני קטבים מנוגדים בחיפוש הרוחני. שניהם, דרך אגב אהובים עלי מאוד, באמת. ואפילו כרגע, בזמן שאני כותב, מתחשק לי להסביר מדוע כל אחד משניהם, הוא הוא ולא אחר, האמת המוחלטת והבלעדית. ולא רק זאת, אלא שאני מוכן לצאת במלחמת חורמה נגד כל מי שיאמר שצריך לשלב קצת מזה וקצת מזה. הרי זה חילול הקודש של כל אחת משתי הדרכים.
אז לא לשלב, ובכל זאת אני מרגיש שאני אכן נמצא בין שתי הדרכים. חוצב לי את דרכי שלי, חוצב בסלע ומנסה להקיז ניצוצות. לפעמים מוקז קצת דם, לפעמים יוצאים קצת מים מהאבן, לפעמים יבש ולפעמים נדמה שעוד רגע קט ויצא ניצוץ.
אין לי מושג מה עובר על שאר חברי, ואיך הם רואים את הדרך, אבל נראה לי שגם הם חוצבים בסלע, גם הם מחפשים דרך אמיתית ואוטנטית, דרך שבה יהיה להם טוב ונעים עם עצמם. ויש התקדמות. הזמן והסבלנות שוחקים את האבן ומחזקים אותנו. השמש והגשם מרככים אותה ומרחיבים את ליבנו. ומפעם לפעם, האבן יורקת גם ניצוצות.
ניצוצות, כידוע, באור יום כמעט ואינם נראים. ישנה סכנה, שדווקא ברגע שיצא הניצוץ, ניתפס לקוצר רוח פתאומי ונרצה להיות פשוטים, או להיות מהותיים, ולא נדע, כי כבר יצא ניצוץ, כבר התחלנו לזכות בפירות על עמלנו.

השבוע נסעתי עם כמה מחברי הרווקים, לטיול. כולם דיברו על הכרויות, שידוכים וזוגיות, ותהיתי לעצמי האם אנחנו- הרווקים- מאמינים שמגיע לנו להתאהב?  שבאמת מגיע לנו שיאהבו אותנו, ושיהיה לנו טוב?
חשבתי שאולי זה בכלל העניין, חוסר האמונה בכך ש'מגיע לנו'.
אז כן! מגיע לנו! וחשוב שנדע את זה. מגיע לנו  לקבל חום ואהבה, להיות קרובים ורכים, לבקש ולקבל את מה שאנחנו צריכים.
מגיע לנו להבין, שהמקום הקשה בתוכנו, שמרגיש יותר נוח ב'לבד', בקור, ובריחוק, הוא רק הקליפה.
והקליפה היא גם הקול שחושב שלא מגיע לי להיות נאהב. שלא מוכן לוותר ל'תלות' הדופקת על דלתו.
אבל מתחת לקליפה אנחנו כבר מוכנים. על רוב הדברים כבר וויתרנו, וכל שנותר הוא להפסיק להתנגד.
זרע האהבה כבר מוכן לנבוט ולבקע את הקליפה.

בארבעה ביולי היה יום העצמאות של ארצות הברית. בביתו של שגריר ארה"ב בישראל נערכה מסיבה גדולה בהשתתפות ראש הממשלה והנשיא. גם אני הייתי שם. זה לא שדן קרצר, השגריר, החליט להזמין אותי, זה יותר קשור לעבודה שלי, ה"סודית", שלאט לאט אני הולך ומסגיר אותה...

.....כשפסקו הזיקוקים, הפניתי את מבטי חזרה אל הדשא המרכזי, שם הצטופפו כ2000 איש, כדי לאכול ולהביט בזיקוקים. פתאום זה נראה מצחיק, שבקצה העולם, באיזו פרובינציה קטנה במזרח התיכון, עומדים אנשים ואוכלים מקדונלד'ס כי אמרו להם שזה יום העצמאות של ארצות הברית.
זה עדיין הייתי אני שם, נשען על גדר ומביט, אבל עכשיו היה הקשר רחב יותר: ישראל, המזרח התיכון, העולם.
כשהיינו ילדים היינו כותבים את ארבע המילים האלו על עטיפות המחברות שלנו, שהיו מנייר חום ממוחזר, ועליהן שלוש שורות לכתוב את שמנו וכתובתנו. אולי כבר אז, בחכמה פשוטה של ילדים, הבנו שלא מספיק לתת רק כתובת. שאנחנו רוצים הגדרות והקשרים ברורים יותר.
זה נחמד שיש הקשר, אפילו אם הוא פשוט, או מעט הזוי. תמיד תיקחו אתכם לדרך איזה הקשר, שלא תרגישו תלושים או לבד.
בחצות הלילה, כשסיימתי לעבוד, מצאתי במחסן של השגריר, טלוויזיה דולקת בחדר נטוש. נותרו עוד מספר דקות לסיום המשחק של איטליה מול גרמניה, והתיישבתי לראות. הקשר חדש: אני ושאר העולם (גברי העולם?), רואים מונדיאל. הרווחתי: גם הקשר, וגם שני גולים תוך חמש דקות, ונגמר המשחק.  המאבטחים ביקשו שאצא כי הם כבר רוצים לנעול. נזרקתי חזרה ללילה החשוך.
איך כתב מאיר אריאל, "לך תתחיל למצוא שוב את הקשר".

יש לי סיפור קטן שאני רוצה לספר:
אחרי הצבא עבדתי בקיבוץ שנה ומכיוון שהייתי כזה פעיל חברתי, ארגנתי לחברה הצעירים סדנא לילית, עם פסיכולוג ידוע. לקראת אשמורת הבוקר, סיכם הפסיכולוג את דבריו ואמר שכל אחד מאיתנו חייב לעשות שלושה דברים עד גיל שלושים: 1) להתחתן. 2) למצוא כיוון לקריירה 3) להחליט על מקום להקים בו בית, שבו ישתלבו גם שני הדברים הראשונים, כולל בן הזוג.
שנה אחר כך, באשרם בהודו, החלטתי שהפסיכולוג הזה מייצג את כל המעוות בחברה המערבית ושאני לא חייב לעשות אף אחד מהדברים האלו. לא רק זה, אלא שבמשך שנים הטפתי לאנשים שאינם חייבים לעשות דבר לא עד גיל שלושים ולא בכלל! והסיפור על הפסיכולוג הפך למעין סיפור שמספרים במפגשי חברים ומריצים קטעים על תמימותו או אפילו טיפשותו של הפסיכולוג, או שמא של החברה כולה.
חלפו להן השנים, ובשנה שעברה חגגתי את יום הולדתי השלושים. אינני יודע מה קרה, אך לפתע הרגשתי שמשהו חסר. כשבדקתי מה חסר התברר לי שאין לי בת זוג, אין לי כיוון לקריירה ואין לי בית.
באחד השבתות נסעתי לבית הורי לארוחה של המשפחה המורחבת. אחותי ישבה לידי וכטוב ליבה ביין, הזכירה את העובדה שאני בן שלושים.
"ספר. ספר להם את הסיפור על הפסיכולוג", אמרה בצחוק מתגלגל.
"עזבי", אמרתי לה.
"למה?, נו ספר להם מה הוא אמר!", התעקשה.
"עזבי", אמרתי, "מסתבר שהוא צדק...."

מסתבר שהגזמתי. הגדשתי את הסאה. נהייתי נודניק מזדקן המטיף לאנשים להתחתן. הלכתי קצת יותר מידי עם הקטע הזה ולכן אין פלא שהגיעו אלי קובלנות רבות מצד חברי הסניאסים. האם נטשתי לחלוטין את דרכו של אושו ונכנעתי להתניות שהחברה הטביעה בי? האם שכחתי שבאמת יש בחיים משהו חשוב יותר מלהשיג את הדברים החיצוניים האלו?

כן, אני מודה שהפרזתי. הצגתי את הדברים בצורה חד מימדית ומוקצנת. המציאות היא כמובן מורכבת יותר, וגם אני מאמין שהחיפוש האמיתי שלנו הוא אחרי אהבה. לעצמנו, לבני זוג, לבני אדם ולחיים עצמם. כמו שאמר פאולוס, (בערך): אם יהיו לי כל אלו, ואין בי את האהבה, כי אז כלום הנני."
נדמה לי שמה שניסיתי לומר זה, שהניסיונות שלנו להתנתק מכל ההתניות שלנו ולמצוא משהו חדש ואחר, התעלמו מהעובדה הפשוטה שיש חכמה מסוימת בערכים ועקרונות שעליהם מושתתת החברה. אני חושב שהביקורת שלנו ושל אושו היתה על ה"איך" ולא על ה"מה". על הדרך המעוותת שאנשים רבים הגשימו בה את הערכים היפים של "אהבה", "דאגה" ו"אחריות".
להקת ה"בילויים" שרה, בשיר שאני אוהב: "אני מקיא, כי קיוויתי שמשהו בי ישתנה".
יש אמת במשפט הזה, המסמל את המאמץ המוגזם בניסיון להשתנות, להשתחרר ולהיות חופשיים. כי המודעות המוגזמת וה"עבודה העצמית" מתחזקים ללא הרף את ה"אני" שלנו, ולפעמים זה כל כך מעייף וחסר תוחלת שאולי בא לך להקיא רגע ולהשתחרר.
אתמול הלכתי עם חבר לסרט מתח. הסרט היה מגוחך, אבל אני כל כך נהניתי: פעם ראשונה השבוע הרגשתי שאני נח ושוכח מעצמי לחלוטין. כל השבוע הרגשתי שאני צריך לקדם את אחד ממסלולי החיים שלי: המסלול המקצועי -כלכלי, מסלול מציאת הדירה, מסלול ה"התחזקות היהודית" או מסלול יצירת זוגיות. ועדיין לא הזכרתי את מסלולי המשנה, כמו מסלול "טלפונים לחברים", מסלול קניות לבית, או מסלול "קריאת הודעות גיאנק שקיבלתי במייל".
אז אני יכול להתבונן ולבדוק מאיפה בא הצורך שלי לעשות כל אחד מהדברים האלו. ואפילו יש לי כבר קצת ידע רוחני אמיתי ואני יודע שהרבה מזה בא מהפחד להיות לבד או ברמה עמוקה יותר, מניסיון לתחזק את ה"אני" הזה שכולנו כל כך מאמינים בו.
אבל אולי בינתיים אפשר להסתפק בקצת מנוחה. קצת לשכוח מעצמנו. גם מהצד "ההוא" בתוכנו, שחזר להאמין בהתניות ובאמונות, וגם מהצד "ההוא" שחושב שהן מחטיאות את המהות ומנסה להתנתק מהן.
באיזה צד שלא נהיה, כולנו זקוקים לקצת מנוחה ושחרור כי בלעדיהם אנחנו שוחקים את עצמנו ואפילו יוצרים כאב. אז אמן שנצליח קצת לנוח, לשחרר, ולתת מקום למשהו רענן וחדש להיכנס.

בערב פסח פסעתי בזמן השקיעה על חוף הים של תל אביב, בדרכי לסדר הפסח של " ראש יהודי", סדר קהילתי המתקיים באולם שכור בתל אביב.
היו לי תירוצים למה אני "מבריז" להורים שלי מהסדר: 1. לא מתחשק לי לעשות לעשות סדר בקיבוץ בין אלפי אנשים. 2. מעולם לא חגגתי סדר כהלכתו ואני רוצה לחוות את זה פעם. ועוד.
אבל ידעתי את הסיבה האמיתית: לא ממש בא לי לעשות איתם את הסדר.
אז שילמתי כסף והזמנתי מקום מראש. אני מכיר חלק מאנשי ראש יהודי. בשנה האחרונה אנחנו נפגשים בבית כנסת בשבתות. צעירים תל אביבים הקרובים ליהדות . חלקם שומרי מצוות וחלקם, כמוני, שומרים על קשר.
החוף היה ריק והים כחול ושקט. חשבתי שבתל אביב אמצא רבים שמבחינתם זהו עוד ערב והם מבלים בבית קפה על החוף, אך להפתעתי הכול היה סגור ומלבד שני אנשים שעברו בין פחי האשפה ואספו בקבוקים, לא ראיתי איש. כנראה שבפסח אפילו התל-אביבים נוסעים הביתה לעשות סדר.
מעל בתי המלון עלה ירח מלא של אמצע חודש- כתום וגדול. השמש שקעה אדומה בתוך הים ואני התמלאתי אושר גדול. שמחתי על היופי שנגלה לעיני ,על הרוגע שחלחל לתוכי ועל החוויה המזומנת לי בעוד שעה קלה.
שמחתי על היהדות היוצרת בשבילי מערכת של הקשרים, בתוכה אני מרגיש טוב יותר את מקומי: ערב חג, סדר פסח, חודש ניסן, אמצע חודש, הירח במילואו, השמש שוקעת והחג נכנס....

בכל צעד, ובד בבד עם השמחה הגדולה- הרגשתי עצב. ואז ידעתי שאני נושא איתי לסדר הפסח את הכאב, על שלא רציתי להעביר את הפסח עם הורי. על שלא שעיתי לבקשתם והעדפתי להתרחק.
עיני התמלאו דמעות לפתע. עצב על הניתוק שהוא מנת חלקי, על כך שאני חסר בית במובן מסוים וקצת חסר הורים. מחפש לי בתל אביב תחליפים זמניים, "קהילות" קטנות שיפצו על התלישות, על חוסר השייכות, חוסר הבית.
אך מה שהפתיע עוד יותר היה שהרגשת השמחה, הרוגע והאושר לא נעלמו. כל צעד שלי כאילו היה עולם ומלואו, כל נשימה שלי הכילה את כל החיים שלי, המלאים ביופי רב.
לא הייתה סתירה. הייתי מאושר, צעדתי בדרכי שלי. ובתוכי נשאתי את הכאב, את השבר עם ההורים, את הבגידה שאני בוגד בהם ושהם פעם אולי בגדו בי.
רבים מדברים בפסח על יציאה מעבדות לחירות. אני חושב שאין דבר כזה. יש בתוכנו דברים המרחיבים את חירותנו ואת תודעתנו , ודברים שלכאורה כובלים אותה. אבל האמת היא שהכול הוא שלמות אחת שצריך להכיל ולחבק, ודבר אינו פוגע בדבר אחר. אז כן, אני קצת תלוש. ואני אנסה לאט לבנות לי בית בתוכי, שאולי ישתקף גם במציאות החיצונית. וזה גם בסדר לנסות לרפא את הכאב, ובסדר להיות חזק ומאושר. אלו החיים שלי ומה יותר מרגש מליצור אותם, רגע אחרי רגע, עד עולם, בלי מטרה מסויימת, או נקודה שבה ייפתר הכל. צעד אחר צעד. גם זו חירות.

כנראה שהדבר שאני הכי מפחד ממנו –תלות –מתנפץ בי שוב ושוב ובודק האם אני עדיין מתנגד. ואני מתנגד. חופשי מתנגד. רוצה להיפטר מהסיטואציה הלא נוחה, להעלים את הבעיה, לזכות מחדש בלבד שלי, בשלווה. להתנתק...
רק אחרי כמה שעות אני מבין שהעניין הוא לא שהדברים האלו יפסיקו לקרות, אלא שאני אהיה מוכן להיות בסיטואציה  של תלות, אחריות, אבדן חופש, חוסר אונים, ויתור. שאהיה מוכן להכיל את המצב בלי לעשות מזה דרמה ובלי להאמין להרגשה הפנימית שאני עוד רגע מתפוצץ, נחנק, או פשוט פורץ בבכי...
אולי ממתינים "שם למעלה", עם הזיווג שלי, עד שאני אעבור את 'שיעורי ההכנה' שלי בהצלחה ואהיה מוכן למצב של תלות. בינתיים אני מזמן לעצמי עוד ועוד שיעורים, עם כל היקרים לי, ושוב ושוב נוחל כישלונות.

כשהייתי בהודו, נקלעתי פעם למצב קשה וחשבתי שאני הולך למות. תוך כדי מחשבות –שהיו קצת פרנואידיות בדיעבד - נזכרתי שקראתי איפשהו, שמה שאתה מנסה לדחות ומתנגד לו , ממשיך לחזור אליך שוב ושוב, עד שאתה מפסיק להתנגד. ולא ידעתי אם להרפות ולהפסיק להתנגד, ולקבל את אפשרות שאמות. כי אם המשפט הזה לא נכון, ואני ארפה, אז אני יכול למות סתם, מוות לא מוצדק, ולהפסיד את כל הדברים הנפלאים שעוד אמורים לקרות לי....
בסוף עבר שם מישהו ועזר לי. ובטח לא הייתי מת גם ככה. אבל השורה התחתונה היא שלא הייתי מוכן לוותר ולקבל את המציאות בשלמותה. האמנתי שההתנגדות היא בכל זאת הבחירה הנכונה.
וכשמתנגדים למשהו, כשדוחים אותו, -אפילו אם זה המוות - אז בעצם דוחים את החיים, כי  בחיים הכול מוכל בהכול, והכול מכיל את הכול.
אני עדיין תופס מערכת יחסים כתלות,כעול, כדבר שלילי אך מחויב המציאות, ולא כהתמסרות. לא ממש מאמין שמערכת יחסים זו אהבה. אלא מעין "צורה" שמגשימים רגע אחד ואז אפשר להמשיך בחיים- להעמיק בחיים. לא מאמין לאלו שאומרים שזה "הדבר עצמו": החיים בזוג, האינטימיות. החיים שקורים רגע אחרי רגע.

בזמן השקיעה צעדתי במים אל שובר הגלים של חוף תל אביב

סביבי היו פזורות עשרות מדוזות. רק אתמול הן עוד לא היו כאן, חיכו בסבלנות שהמים יגיעו לטמפרטורה המתאימה, ואז הופיעו. אפשר ללמוד הרבה מהמדוזות. על סבלנות וציפייה לזמן הנכון.
(יום אחר כך, בעבודה החדשה שלי,-שעדיין לא אספר מהי-  הנחתי לכולם להתרוצץ מסביבי, בעוד אני נח: ממתין לרגע הנכון, משתהה עד שאחליט לפעול. שאר העובדים בטוח לא התעניינו ברעיונות שלי, אבל מכיוון שאני מבוגר מכולם בעשר שנים, הם מכבדים אותי ואת השוני שלי.)
הגעתי לשובר הגלים והתיישבתי עליו. נשבה רוח צפונית חזקה, שריד מאוחר לסתיו שגווע, ואני הצתתי סיגריה ושקעתי במחשבות, אל מול השמש השוקעת.
חשבתי על חתונה, על כמה נורא יהיה אם האישה שאיתה אבחר להתחתן תרצה להתחתן באופן שהתחתן הזוג שאתמול הייתי בחתונתו. (אתם לא מכירים....)
אז תעזבו את זה שאפילו אין לי חברה ואני מעסיק את עצמי בשטויות כאלו. מה שיותר גרוע זה ההיתקעות, לא רק על איך הדברים צריכים להיות, אלא גם על איך הם לא צריכים. גם זה וגם זה הינם היתפסות שלי על "צורה", על משהו חיצוני, שאינו מהותי ואפילו לא קיים.
הסיגריה, הרוח הקרירה על המכנסיים הרטובים והמחשבות המטרידות,  גרמו לי ללאות פתאומית. ממש לא התחשק לי לחצות שוב את פיסת הים בדרך לחוף, ואז לצעוד רטוב הביתה.
לא מזמן אמרתי לחבר, שכל תחושה לא נעימה היא פוזה. אולי זה מוגזם, אבל בהחלט רוב תחושות הלאות, הכבדות, הערפול, הן חוסר רצון שלנו להתמודד עם המשימות המזומנות לנו. ברגע זה או בעתיד רחוק יותר. והרי אין לי מושג מה יהיה בדרך חזרה הביתה, בתוך המים, או מה יהיה חשוב לי כשאתחתן. ואין לי הסבר למה באמצע העבודה הכאילו מביכה שלי אני יכול להתמלא אושר וקלילות שסותרים באופן מוחלט את הבאסה שהייתה לי בדרך לעבודה. המשימות שלנו לעולם לא יהיו מה שאנחנו חושבים שהן יהיו. שום דבר בחיים הוא לא. אז להישאר כל הזמן "בתוך החיים", לגמרי בתוך ולהמשיך ללכת. לא להרוס ולא להאמין לרצון להרוס. וכמו המדוזות, לדעת שיבוא הזמן הנכון".

אני חושב שה"שריטה" שלי זה קהילות. בכל מקום אני מנסה להקים קהילה. אפילו בעבודה החדשה שלי, ה"סודית", לפעמים אני מדמה אותנו כמעין קהילה קטנה...השבוע הסתיימה שנת הלימודים שלי בסמינר הקיבוצים. באחד השיעורים האחרונים, הרצו שתי תלמידות בפני הכיתה. חצי מהכיתה לא הקשיבה להן ופטפטה מאחור. זה מאוד הכעיס אותי. הרי גם אנחנו, כאן בלימודים, סוג של קהילה.... ואיך תהיה קהילה בלי כבוד והקשבה....
בסוף הערתי להן קצת בכעס והן קצת נפגעו.
אבל כיתה בלימודים, מדהימה ככל שתהיה, היא לא קהילה, וחבל להתאכזב.
ואפילו בקהילה שלנו, לכשתקום, כל אדם הוא ב"סרט" כל כך אחר. כל אדם כה שונה ומורכב, שבעצם בלתי אפשרי לצפות ממישהו למשהו. לעולם לא נחשוב את אותו הדבר, לא נרצה את אותו הדבר ובמובן מסוים, אפילו לא ניפגש לעולם. זה הצער שבחיים ואולי זה גם היופי.
ומה שזה אומר, שבעצם אי אפשר להיאחז בכלום.
נשמע מוכר מאיפשהו לא?

לפעמים אני אומר לעצמי, "יאללה, תתבגר". נדמה לי שביום אחד אני עובר דברים שההורים שלי חווים בחודש. זה מפליא אותי שזה בכלל אותו אני בבוקר ובערב. לא שאני עושה כל כך הרבה, אך איכשהו אני קשור להרבה עולמות שונים, סוגי קהילות, אוכלוסיות, בני אדם.
אז אני אומר לעצמי, "תתבגר"- הרי אני לא חייב לחוות כל הזמן את הדחיסות הזאת, לזמן לעצמי הרפתקאות, פרידות, שינויים.  למה שלא אנסה קצת שגרה, התמדה, העמקה?
ואף על פי כן.
אז לסלוח לעצמי על הכל. מי באמת סולח לעצמו? לסלוח על השטויות שלי, וחוסר המוכנות. וגיל ההתבגרות המתמשך.
כשהייתי אצל אושו, התלהבתי מהאפשרות לסלוח לעצמי על הכל. זה שימש לי ככלי להסיר מעצמי כל ציפיה- של עצמי, של ההורים או העולם.
אחר כך התבגרתי והרגשתי שההתפתחות הרוחנית כרוכה בדרישות שאתה דורש מעצמך.
וזה נכון. ואף על פי כן.
והנה אני חוזר אל הסליחה. כי זה לא סותר: מותר לנו לא לנסות לשנות את עצמנו. ואחר כך כן לנסות לשנות את עצמנו. ולבסוף, עלינו לזכור לסלוח לעצמנו, כשאנחנו לא מצליחים לשנות הכול.
רק לסלוח באמת. כך מגיעה האהבה.

בבוקר שבת הלכתי לבית הכנסת.  בזמן התפילה שמתי לב שמחשבות על כסף טורדות את מוחי. בשבת אמורים לשכוח מטרדות היום יום, בטח בזמן תפילה, אבל המחשבות שבו והתקיפו. לבסוף הפניתי את מבטי אל על. מעלי התנוסס חללו האדיר של בית הכנסת: ציורי קיר, לוחות הברית, חלונות, הגג והחלל שתחתיו. ראיתי איך המחשבה הפרטית, ועוד יותר הדאגה, מצמצמים את המרחב, מגבילים את המציאות לתוך הסרט שרץ בתוך הראש. כמובן שאנחנו זקוקים למגבלה הזו לשם התפקוד האנושי שלנו, אבל זה כנראה לא סתם שאומרים לפחות בשבת להניח לזה ולא לתת לדאגות לצמצם אותנו.
בצהריים שקעתי בתנומה קלה,  ושוב חלמתי על כסף. ראיתי כמה מצבי החומרי מטריד אותי, כמה אני מחושב בענייני כסף וכמה אני מאמין שהכסף הוא בעיה גדולה, ושהוא מגיע רק בצורה ליניארית: ככל שעובדים, מתאמצים ומתכננים , יש יותר כסף. אבל כנראה שהכסף קשור לעוד הרבה דברים. רק שאני לא מצליח להבין מה לעשות: "לשחרר" את עניין הכסף, להפסיק להאמין בכוח שלו, להאמין שהאל יתן לי כל צרכי? או אולי להעיז לבקש כסף, לחשוב ש"מגיע לי","להתחבר לשפע", וכל העניינים האלו? בין שני הקצוות האלו נמצאת הסבלנות: סבלנות לעשות את מה שנכון בשבילי ולהאמין שבבוא הזמן אני גם אקטוף את הפירות.
אני חושב שאולי הייתי רוחני מידי במשך זמן רב. למעשה עוד לפני שהתחלתי את חיי כמבוגר, כבר פגשתי את אושו ובמשך כשמונה שנים העולם ה"פנימי" והחיים הרוחניים היו הדבר המרכזי.
בזמן שאחרים בנו את עצמם לאט לאט בעולם החומרי, אני חיפשתי את האמת. גם במקומות בהם עשיתי דברים, לא נשארתי כדי לקטוף את הפירות. אפילו זלזלתי באלו הנאחזים במה שהם עושים, שמוכנים להתפשר מבחינה חיצונית או פנימית."