ולסיום

אז עכשיו אני קצת בפיגור בעולם המעשה. כנראה שאני צריך להיות מוכן למחול על כבודי, להזיע, להתאמץ,  אפילו להרגיש לפעמים מושפל. להיות מוכן להרגיש מושפל, בלי להרגיש  קורבן- זאת אולי הדרך. אפילו בלי ליהנות מזה, או לייחס לזה משמעויות רוחניות. רק להרגיש את מה שיש עכשיו, בלי להתבכיין, או לנסות לברוח, אבל גם בלי לצמצם את המהות שלי רק לזה.
קטע מוזר: אני מרגיש טוב. באמת מאושר. ועם  זאת הדברים שלכאורה גורמים לחיים להיות יציבים: בת זוג, כסף, בית- אותם אני חסר. ולמרות שסוף סוף יש לי כיוון מקצועי, עדיין לא הגעתי למצב שאני יכול להתפרנס ממנו ואני נאלץ לעבוד בכל מיני עבודות שאינן פסגת שאיפותיי. ואני גר בדירות שלא מוצאות חן בעיני ולא מצליח להיות בזוגיות.
איך מתקיימת הסתירה הזאת? אולי כי יש משהו החשוב יותר מכל העניינים האלו, שכבודם במקומם מונח: הדבר הזה הוא לחיות באמת. להרגיש כל רגע ורגע, להיות רגישים לעולם ופתוחים ליופי שמסביבנו. אני מרגיש שהתברכתי במורים גדולים שלא מפסיקים ללוות אותי ולפתוח אותי עוד ועוד אל עצמי ואל החיים.
( עולה בדעתי גם האפשרות שאני לא רוצה להתחייב או להתאמץ...)
(וגם האפשרות שאני לא מאושר..)
ושוב, בין שני הקצוות, דרושה סבלנות. כי הדברים האלו חשובים ואין לזלזל בהם. הרגש צריך בסופו של דבר לבוא לידי ביטוי גם בזוגיות, הגדילה האישית צריכה להתבטא גם בכסף, והקרבה לעצמי צריכה להתממש גם כבית. אבל לדמיין כל הזמן מצב בו הכל יהיה "טוב יותר", זו הרי הצבעת "אי אמון" ביקום.
אז סבלנות ואורך רוח. ואמונה שהדברים יקרו בזמן שלהם. אני אנסה לעזור להם כמיטב יכולתי.
זהו, השבת יוצאת, צריך להתחיל להתכונן לשבוע החדש. "לא עליך המלאכה לגמור", אמרו חז"ל, אך בכל זאת הוסיפו, "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה