יהדות, גורל, הודו

פעם חשבתי לעצמי שכל הפנייה שלי לרוחניות ולהודו, הייתה פשוט תגובה לגורל היהודי שלי, שנראה היה לי כבד מידי ומיותר. הפסיכותרפיסטים היהודים שהתקבצו סביב אושו בשנות השבעים, האמינו גם הם שניתן למחוק את העבר ולמעשה לשנות את הגורל. אולי הם הצליחו, ואולי אי אפשר לשנות את הגורל.
אבל מצד שני, כשאני רואה את ההתקרבות שלי לדת ואת האמונות שיש לדתיים לגבי "עם סגולה", ו"ארץ מובטחת", עולה על דעתי שההיאחזות במושגים הללו, היא גם תגובה – מן הצד ההפוך - לגורל היהודי. תגובה של אנשים שלא יכולים להכיל את הטראומות  שהעם שלנו עבר, ובטח לא להסביר אותן, אז הם נכנסים קצת ל"טריפ" של היהדות.
הגזמתי קצת. היהדות יותר עמוקה מזה. הגיבורה בספר אומרת שלהתפלל זה כמו לשאול את אלוהים שאלה שאין לה סוף.