יום הולדת ותשעה באב

אתמול היה תשעה באב. ניסיתי לצום, ותכננתי לכתוב לכם ככה, מתוך הצום. חשבתי שזה יהיה מעניין לכתוב תחת השפעת רעב כבד, אבל לא הייתי מסוגל. במקום זה שכבתי במיטה ולא הצלחתי לזוז. אינסוף מחשבות עלו על פני השטח ובמחשבותיי הכול היה אפשרי: לשבור את הצום, להתקשר להוא, להתחיל עם ההיא, לנקות, לקרוא, להחליף עבודה, ללכת לים, לעשן סיגריה, לחזור בתשובה, לחזור בשאלה, להתנצר, להתאסלם, וכמובן, לשבת לכתוב את הטור.
אבל כמו שאתם מבינים, בין אלפי האפשרויות שעמדו לפני, האפשרות הזאת הייתה די זניחה ולא הגיעה למימוש.
והיום יש לי יום הולדת. ואם לא לכתוב תחת השפעת צום, אז אכתוב תחת השפעת יין. המעבר בין צום ליין, הוא חד כמו המעבר בין צום תשעה באב לבין יום ההולדת שלי. באחד הכול נראה מסובך וקשה ובשני הכול פשוט ונעים. אפילו קיבלתי שתי שיחות מחו"ל אבל אני לא יודע מי זה היה ולא השאירו הודעה.
את היין שתינו במסעדה נחמדה ברמת השרון,  אני ושני חברים. הזדקנתי קצת בשביל מסיבות גדולות. הספיק לנו לשבת, לאכול ולשמח את ליבנו ביין. אפילו קפה וקינוח לא רצינו.
בהזדמנות זו אספר לכם, כי לרמת-השרון הגענו מהרצלייה, שם אנחנו לומדים תנועה אצל המורה המופלאה שלנו, ושם, היה לנו היום את השיעור האחרון לשנה זו.
קשה להסביר לאנשים מה זה תנועה ועד כמה עמוקה המשמעות בכל צעד שאנחנו עושים, בכל תנועה הכי קלה, ובעצם בכל רגע שאנחנו נמצאים בגוף שלנו. אין לי מילים לתאר את  העבודה הזאת, רק אומר שזה מצחיק אותי שאנשים לומדים תקשור או קבלה ומנסים לגלות את סודות היקום, ואת הסודות שנמצאים בקצה האצבע שלהם או מתחת לקורקבן הם אפילו לא מחפשים.
ועכשיו המורה שלנו עוזבת אותנו ולוקחת חופשה של חצי שנה. כנראה שככה זה עם מורים גדולים, מידי פעם הם מכינים אותך לנטישה הגדולה שלהם, על ידי נטישות קטנות ומאמנים אותנו להסתדר לבד. זה טוב גם כדי להכניס את הדברים לפרופורציות: אפילו אם מצאנו משהו נפלא, והוא חשוב וטוב לנו, וזה כבר חלק ממי שאנחנו- אז שתמיד נזכור שזה אמנם רציני, אבל לא כזה רציני.
הרי צום אחד יכול לשנות את כל מה שאי פעם חשבנו על תנועה...
ולידיעתכם: נשברתי ולא סיימתי את הצום. בשש בערב אכלתי משהו, שתיתי קפה ועוגה, עישנתי סיגריה והלכתי לים.
אלו ימים קשים, ואנחנו צריכים להיות רכים עם עצמנו.