להעיז להיות גדול

פעם חשבתי שהמטרה שלי היא להפוך למורה טוב. היום אני מבין שזוהי רק ההתחלה. המטרה היא ללמד. להצליח ללמד, וכך מן הסתם,  גם אני ממשיך ללמוד.

לפני מספר שנים צפיתי בתכנית על להקת "החברים של נטאשה". המראיין שאל את ארקדי דוכין מדוע לדעתו התפרקה הלהקה דווקא בשיא ההצלחה. ארקדי ענה שהם נבהלו מזה שהם היו גדולים מידי, מצליחים מידי. לא מבחינת מעריצים, אלא דווקא בין החברים, הקולגות. ואולי מול עצמם.
אני מרגיש לפעמים את הפחד לגדול, להיות גדול וחזק, שמא אשאר לבד. שמא אצטרך לוותר על הרבה, ואולי אאבד חברים, אנשים קרובים יתרחקו פתאום. יש משהו מקרב בלהרגיש שותפים לאותו סיפור, לא חשוב מהו. ואם אתה פתאום רותם את סוסיך ויוצא לדרך ללא היסוס, עליך לדעת שאולי תהיה שם לבד.
אבל כמו שאמרתי, גם כיף והתרגשות. וההרגשה שאתה עושה את מה שנכון לך. נאמן לעצמך. לא ממעיט מערך עצמך ולא מעלה.
השנה אני מרגיש בשל יותר וחזק יותר, ונראה לי שאני מוכן לצאת לדרך.
בספר הטאו כתוב ש"אנשי הטאו מתקדמים על ידי בלימת עצמם". ובפרקי אבות, במשמעות דומה, ש"העולם תלוי על בלימה". כי כשאנשים מקבלים כוח, בעיקר צעירים כמונו, ישנה סכנת ההתלהבות, הזחיחות, ההרפתקנות, חוסר האחריות וחמור מכולם, שיכרון הכוח.
לבלום את עצמנו זה לא לוותר על המסע. זה לשבת על העגלה עם הסוסים, אבל לזכור שבלי הרסן איננו מוגנים ואנחנו יכולים לאבד שליטה. הרסן זה לזכור תמיד את האחריות שלנו מצד אחד, וכמה אנחנו עדיין לא יודעים מצד שני. ועדיין, מותר לנו לטעות לפעמים וגם להתלהב, רק בלי לאבד את עצמנו.