מדוזות

בזמן השקיעה צעדתי במים אל שובר הגלים של חוף תל אביב

סביבי היו פזורות עשרות מדוזות. רק אתמול הן עוד לא היו כאן, חיכו בסבלנות שהמים יגיעו לטמפרטורה המתאימה, ואז הופיעו. אפשר ללמוד הרבה מהמדוזות. על סבלנות וציפייה לזמן הנכון.
(יום אחר כך, בעבודה החדשה שלי,-שעדיין לא אספר מהי-  הנחתי לכולם להתרוצץ מסביבי, בעוד אני נח: ממתין לרגע הנכון, משתהה עד שאחליט לפעול. שאר העובדים בטוח לא התעניינו ברעיונות שלי, אבל מכיוון שאני מבוגר מכולם בעשר שנים, הם מכבדים אותי ואת השוני שלי.)
הגעתי לשובר הגלים והתיישבתי עליו. נשבה רוח צפונית חזקה, שריד מאוחר לסתיו שגווע, ואני הצתתי סיגריה ושקעתי במחשבות, אל מול השמש השוקעת.
חשבתי על חתונה, על כמה נורא יהיה אם האישה שאיתה אבחר להתחתן תרצה להתחתן באופן שהתחתן הזוג שאתמול הייתי בחתונתו. (אתם לא מכירים....)
אז תעזבו את זה שאפילו אין לי חברה ואני מעסיק את עצמי בשטויות כאלו. מה שיותר גרוע זה ההיתקעות, לא רק על איך הדברים צריכים להיות, אלא גם על איך הם לא צריכים. גם זה וגם זה הינם היתפסות שלי על "צורה", על משהו חיצוני, שאינו מהותי ואפילו לא קיים.
הסיגריה, הרוח הקרירה על המכנסיים הרטובים והמחשבות המטרידות,  גרמו לי ללאות פתאומית. ממש לא התחשק לי לחצות שוב את פיסת הים בדרך לחוף, ואז לצעוד רטוב הביתה.
לא מזמן אמרתי לחבר, שכל תחושה לא נעימה היא פוזה. אולי זה מוגזם, אבל בהחלט רוב תחושות הלאות, הכבדות, הערפול, הן חוסר רצון שלנו להתמודד עם המשימות המזומנות לנו. ברגע זה או בעתיד רחוק יותר. והרי אין לי מושג מה יהיה בדרך חזרה הביתה, בתוך המים, או מה יהיה חשוב לי כשאתחתן. ואין לי הסבר למה באמצע העבודה הכאילו מביכה שלי אני יכול להתמלא אושר וקלילות שסותרים באופן מוחלט את הבאסה שהייתה לי בדרך לעבודה. המשימות שלנו לעולם לא יהיו מה שאנחנו חושבים שהן יהיו. שום דבר בחיים הוא לא. אז להישאר כל הזמן "בתוך החיים", לגמרי בתוך ולהמשיך ללכת. לא להרוס ולא להאמין לרצון להרוס. וכמו המדוזות, לדעת שיבוא הזמן הנכון".