מזל דגים, ריח פלאפל

חברים אני בהודו. אבל לא באמת. רק עברתי דירה, לאיזור שוק הכרמל, שזה ההודו של תל אביב. גם הבית שלי נראה כמו חדר בבית מלון בבומבי. כל מיני קשתות, עיטורים וצבעים שונים. והקטורות שאני מדליק. והריח שבא מבחוץ. ...... שבגללו הדלקתי קטורת למרות שאני לא אוהב.


כמה התרגשתי לפני המעבר,על שסוף סוף מצאתי בית. גדול, יפה וקרוב לים.
אבל איך שבוריס והחבר'ה שלו התחילו לפרוק את המשאית עם הרהיטים שלי, שלשום בשש בבוקר, קפאנו כולנו במקומנו, מזועזעים: ריח עז של דגים מתים אפף אותנו מכל כיוון.
בוריס סיים לפרוק והסתלק מהר -אפילו שכח שרצה שאתן לו טיפ- ואני נשארתי עם הריח ועם מליון ארגזים באמצע הדירה וייאוש אחז בי.
בעשר בבוקר נכנס לביקור גם ריחו של שמן שרוף מהפלאפליה השכנה. סגרתי מהר את החלונות והפעלתי מזגן, אבל הוא הכניס עוד מאותו הריח רק קצת יותר קר. יצאתי מהבית והלכתי לים. במקום להישאר ולגלות את שאר החסרונות, עדיף שאנצל את מעט היתרונות.
עכשיו עברו יומיים והעניינים קצת הסתדרו. כנראה שאנחנו בני האדם מתרגלים לכל. כמו כן גיליתי שישנם תכשירים ומכשירים שעושים ריח טוב בבתים. זה די הגיוני שכבר יהיו דברים כאלו במאה ה21.
אני חושב שמה שהכי הפחיד אותי זה לעבור שוב לבית ולא להרגיש שם בבית. להשקיע אנרגיה בחיפוש ובמעבר ולגלות שזו לא התחנה הסופית, שזה שאני חושב שה"שיעור" שלי בנושא כבר אמור להסתיים, זה לא אומר שזה נכון.
זה קצת אותו דבר עם זוגיות. כמה מפחיד זה לחשוב שאפילו כשיגיע הקשר הבא, לא בטוח שזה יהיה "זה", שהוא יהיה האחרון. וגם כאן: אמנם אני חושב שכבר אמור להתחלף ה"שיעור" שלי -משיעור של "חיפוש" לשיעור של "זוגיות"- אבל לדברים יש קצב משלהם ואין לי מושג מהו.
אני חושב שזה טוב להתכונן ל"שיעור" הבא כאילו אנחנו באמת קובעים מתי הוא יגיע ואיך הוא יראה. להכין את עצמנו לקראתו, לפנות בתוכנו מקום וזמן, ולרצות אותו. אבל כשהוא לא מגיע, צריך לדעת לוותר. ובינתיים לקבל בזרועות פתוחות ובשמחה את מה שכן. כי פתאום מתחלף לו ה"שיעור", והקודם הופך ברגע לזיכרון רחוק.