מחשבות בזמן תפילה

מחשבות בזמן תפילה בבית כנסת:

ראיתי את התזוזה הכה קטנה –כמעט בלתי נראית- בתוכי: ממצב מהותי, מחובר פנימה, למין יציאה לא נכונה החוצה, יציאה הגוררת עימה שביעות רצון, שהופכת את התודעה פחות מעודנת, גסה יותר, מרוכזת בעצמה ואולי גם בביקורת כלפי "אנשים שצריכים לחשוב אחרת".
חכו רגע, אל תגידו שאני קשה מידי עם עצמי. אני לא מדבר על הלקאה עצמית, כי גם היא לא כל כך שונה משביעות הרצון. מדובר בזיכוך, בעידון.
כי אנחנו כאן בתהליך של עידון עצמי. של לוותר עוד ועוד. על התפיסות שלנו לגבי עצמנו, על הדעות, על הרצון הבלתי פוסק להרגיש טוב ועל הפחד מהשקט.
הפתרון אינו להגביר את מידת הדתיות. אולי זה יגיע בהמשך החיים. הדרך האמיתית היא לחזור לעצמנו כל הזמן, לשחרר קצת את החזה ולהיות פשוטים.
ואז בצאת השבת נפלה לה תוגה. החברים נסעו, ומטלות חיי ה"חילוניים" כבר רובצות בפתח. אבל אין באמת הבדל בין החיים האלו לאלו. החיים, על כל צדדיהם, דורשים את אותה תשומת לב ואותה מידה של צניעות, של חוסר ידיעה אמיתי, ושל שקט.