מחשבות על כתיבה ועל אלוהים

אני רוצה לכתוב משהו אמיתי. אבל גם משהו מהותי. לא סתם בידור רגעי למישהו שכבר רץ לדבר הבא.
מהותי- שיגע באיזושהי מהות בתוכי או בתוכנו. כשאני חושב על מהות, תמיד עובר שם דוק של עצב, של התרגשות שהיא כל כך עדינה שהיא רוטטת כעצב. גם כשאני חושב על מפגש עם מישהי, על התאהבות, זה נחווה כסוג של עצב.

והשבר של בני אדם שאני רואה סביב. זוגות ללא אהבה, אנשים ללא מנוחה, אבדן משמעות, עצב, כעס, שנאה, פחד ועוד. האם זה חייב להיות כך? האם יש פתרון?

ומצד שני- אני. באמת מרגיש ששום דבר חיצוני אינו יכול להפחית מההודיה ומההתרגשות שממלאת את הלב. מההסתפקות האמיתית במה שיש.

והמחשבה שכל זה יכול להיגמר בכל רגע. שלא כל אחד בהכרח משלים את מסלול ההתפתחות שלו בחיים האלו. הכול עלול לשנות כיוון או להיגדע.

והאמונה שגם בשבר יש משמעות ושהחיים שלנו מכוונים על ידי משהו גדול יותר מאיתנו.
האם זה עוזר למישהו, כל עוד הוא מצפה מחוויית החיים שלו למלא אותו ולשלוח לו דווקא את מה שהוא רוצה?
וכמה מקום מתפנה כשלא חייבים להתרגש ולהצליח כל הזמן. אז אפשר להתפנות אל אחרים, לעשות למען, להקשיב באמת.
כמו לכתוב את הטור מילה אחרי מילה, בלי שיהיה לי מושג מה אני רוצה להגיד.
וסבא וסבתא שקוראים את הטורים שלי וחושבים שאני עצוב. ואם מגיע יום שישי ובמקום להדליק טלוויזיה אתה הולך לבית כנסת, אז זה נראה להם מוזר.
גם שם, בבית כנסת, אני רואה לפעמים את השבר של האנשים. מה לעשות שכולם חסרי ביטחון ולא תמיד יודעים איך לאהוב את עצמם ומה הדבר הנכון לעשות.
והיהדות נותנת תמיכה, אבל אין פתרונות כי בסוף אתה תמיד לבד מול אלוהים. אבל לפחות מול משהו, כי אחרת זה רק אתה והדברים שקורים והמחשבות על הדברים שקורים וזה אולי קצת מעייף.