מסיבות, אשרם, פסטיבלים

לפני מספר שנים הייתי במסיבת טראנס בנחל דימונה. בבוקר הפסיקו את המוסיקה ואנחנו עלינו לאוטובוס שארגנו המפיקים בדרכנו חזרה לתל אביב.
אני ישבתי לי על כיסא כפול, והאל. אס די. עוד זרם בדמי בעוצמה רבה. ואז הוציא אחד מידידי -שישב בכיסא שלפני ואף הוא צרך את הסם האכזר בלילה ההוא- את מכשיר הסלולרי והתקשר לבת זוגתו.
"הייתה אחלה מסיבה". בישר לה, "לקחנו טריפים מעולים ורקדנו עד שמונה בבוקר".
מבעד לענני הטריפ, חייכתי בעצב. הרגשתי שיש משהו אלים בלהתנתק מהחוויה כל כך מהר, לשים אותה בקופסה של כמה מילים, ולדווח עליה הלאה.

ומדוע אני מספר כל זאת? כי כרגע חזרתי מפסטיבל ב"אשרם במדבר", והנה עלי לכתוב את הטור השבועי שלי. אז נראה אם אצליח לכתוב משהו על הפסטיבל, מבלי לפגוע ביופייה של החוויה.

האשרם מקום טוב. פגשתי הרבה אנשים יפים והיו לי מפגשים יפים ומעניינים. היה לי חשוב לנסות להישאר אותנטי, להיות אמיתי. להיות אני בלי לנסות להיות נפרד אך גם בלי להתאמץ להיות שייך.
הייתה חופשה טובה. אנשי האשרם היו נעימים וטובי לב, והרגשתי שמפנקים אותי ודואגים לכל צרכי. רוב הסדנאות כבר לא בשבילי, אבל מצאתי את עצמי נסחף לפתע באקסטזה פתאומית של ריקוד צועני ולערב כישרונות צעירים בקצה האשרם. ואפילו היו הקפות של שמחת תורה, באישון לילה עם אורחים חב"דניקים.

שנתיים אחרי אותה מסיבת טראנס נפלאה, מצאתי את עצמי במסיבה נוספת של אותם "מפיקים". במהלך המסיבה נאלצתי בעצמי לסכם לעצמי את החוויה ולהישבע שלעולם לא אגע עוד באל. אס. די.....
בזכות אותה מסיבה הגעתי לגור באשרם, ובגלל ארגון של פסטיבלים כמו זה, עזבתי אותו...
כיף לראות שיש אנשים שעושים את זה ועדיין שומרים על אהבה ושמחה. וכיף לראות שאני כבר במקום אחר, אפשר לומר בחיים אחרים, ושנעים לי לשוב לביתי החדש.