ניצן צדק!!!

בטיול הראשון שלי בהודו, לאחר שגיליתי את האשרם של אושו ושהיתי בו ארבעה חודשים, החלטתי שאני רוצה גם קצת לטייל בהודו. מכיוון שהויזה שלי נגמרה, טסתי לסרי לנקה כדי לחדש אותה.
על החוף הקסום בסרי לנקה, היו חמישה ישראלים. מובן  שמייד מצאנו זה את זה והיינו יושבים מבוקר עד ערב בחול הצהוב ומפטפטים.

אני הייתי תחת השפעת אושו, והייתי אומר להם שהם חייבים ליסוע לפונה, ושההורים שלהם דפקו להם את החיים ושאר תובנות מסוג זה.
שניים מהם היו מסטולים והדברים שלי עצבנו אותם. הבחורה אכן נסעה לפונה בהמשך הטיול ונהייתה סניאסית. והחמישי היה אוהד ניצן. במלעיל .

אוהד ניצן היה מושבניק ג'ינג'י חסון, שיצא לטיול קצר בעולם, אך ידע ללא ספק שהוא חוזר למושב כדי לרשת את נחלתו של אביו ולהיות חקלאי כל ימי חייו. למראית עין הוא היה גבר קשוח ומחוספס, אך משסיפרתי לו שאני כותב, ביקש להראות לי שירים שכתב.

השירים של אוהד ניצן היו יותר פוליטיים מאשר רגשיים, למרות שכשהוא היה קורא לי אותם הוא היה מתרגש עד דמעות. לשיר שהוא הכי אהב קראו "רבין לא מת", והוא היה על ההדחקה של רצח רבין. אז, בשנת 98, הרצח עוד היה טרי ורוב האנשים עוד ידעו מה קרה ומי היה רבין. אינני זוכר את כל השיר,וגם לא בדיוק את ההקשר... אך המשפט אחד נחרת בזכרוני עד היום, והוא: "אוהד ניצן צדק"....

ובשבת הזאת: עצרת בכיכר. 11 שנים לרצח רבין. נדמה שחיים שלמים חלפו מאז. איפה אני ואיפה החייל שהייתי, שהיה בכיכר בזמן הרצח?

ובכל זאת התלבטתי אם ללכת לעצרת. האם אני עדיין ממחנה השלום? כלומר, אני מניח שאני לא ממחנה המלחמה, אך הרוחניות קצת הרחיקה אותי מהעיסוק בפוליטיקה. ולא רק זה, אלא שלמרבה הבושה, ההתקרבות ליהדות, הפכה את דעותי הפוליטיות למעט יותר מרכזיות, כלומר, יותר ריאליות? אולי פחות?
וחוץ מזה, מה בדיוק אני אעשה שם בכיכר? אראה אנשים שפעם היו חברים שלי, שיבואו לנקות את מצפונם. כמו שראיתי מודפס על חולצה של מישהו: "אני הצבעתי פרס, אל תאשימו אותי".

אנחנו הרוחניים, אמנם לא מתעסקים בפוליטיקה, אבל אנחנו כן חייבים להרגיש אחראים למצב. אסור לנו להפריד את עצמנו ואנחנו צריכים לשאוף לשנות אותו. לא רק את עצמנו. או שאולי קודם את עצמנו. ואולי לא. כל אחד בדרכו שלו ולפי אמונתו.
נכון לעכשיו, יום שישי בבוקר, קבעתי עם ידידה בבית קפה, במוצאי שבת, בדיוק בזמן העצרת.
אבל אני חושב על אחת עשרה השנים האלו.כמה מלחמות וכאב כמה שנאה והאלימות. וההדחקה האישית. והקולקטיבית. שוב אין לי ספק: אוהד ניצן צדק!