רעש, שקט , מלחמה

הרבה רעש אנחנו עושים, בעיקר כי אנחנו מפחדים מהשקט. אתמול בשלוש בבוקר ישבתי על ספסל בבוגרשוב, עם כמה חברים. מכוניות עברו בדהרה, מחרישות את האוזן במוסיקה צעקנית או בצפירות של חוסר סבלנות. חבורות של צעירים עברו ברחוב בין בילוי לבילוי, שיכורים פסעו עם בקבוק ובחורות במיני דיברו בטלפון תוך כדי הליכה.


החברים ישבו ושוחחו בלהט על המלחמה, על מנהיגים פוליטיים, על תל- אביב, על הומואים ושוב על ה"מצב" והסכנות הנסתרות האורבות לנו.

ישבתי בקצה הספסל ונתתי לרוח לקרר את פני. לאחרונה אני מרגיש שדיבורים רבים מידי מנפחים לי מעט את המוח ולא משאירים הרבה מקום לשקט ופשטות.

אז הקשבתי להם בחצי אוזן, מפעם לפעם מחייך לשמע בדיחה מצחיקה, והגנבתי מבטים אל הידידה, בציפייה שכבר תקום ותודיע שנהיה מאוחר, ואני אוכל ללוות אותה לביתה.

לפני שהתפזרנו, מישהי אמרה שהשער היחיד שנשאר פתוח  בדור שלנו, בכדי להגיע אל אלוהים, הוא שערי דמעה. מוזר.דווקא הבכי מכל הדברים, הוא הדרך שלנו אל אלוהים? ואולי בעצם הוא הדרך של אלוהים אלינו?

כי ההפך מבכי הוא לאו דווקא שמחה, ריקודים והתעלות רוחנית, ההפך מבכי הוא הרעש שאנחנו מקיפים את עצמנו בו. עוטפים את עצמנו בידע, בדעות ובאמונות שמכסות על הכאב והפחד מהבלתי נודע ואולי גם מהנודע.

ואני בימים האחרונים מרגיש את הדמעות האלו נוכחות בתוכי ומחליפות את המילים.

בחור מהקיבוץ נהרג בלבנון. חבר מאושפז בבית חולים. אווירה לא נעימה בעבודה. וגם: ירח מלא בט"ו באב, פגישה נעימה עם בני משפחה. הליכה הביתה לפנות בוקר עם הידידה.

כל אלו נמצאים בתוכי, ללא כל פרשנות, ללא כל הגדרות. רק מין הרגשה פנימית של דמעות חמות זולגות מהלב. עוטפות כל רגש - שמחה, תוגה, התרגשות, בלבול ואפילו פחד- במצע של שקט ורכות.
וזה לא סותר את זה שאולי אני אצטרך פתאום לקום ולהילחם באויב. או לנקוט עמדה ולהתעקש עליה.  ואולי להחליף עבודה. או להילחם על ליבה של הידידה. כי השתיקה אינה פאסיבית, ויש דברים שצריך להילחם עבורם  או להתעקש עליהם. ולפעמים נדרשת פעולה ברורה ומיידית.

אבל זה עדיין יהיה מתוך שקט ומתוך דמעה ולא מתוך החספוס שיוצר הרעש. כי שריון הרעש אמנם מגן עלינו מהדמעה, אבל מקטין את המקום הפנימי בתוכנו, הקדוש, אליו אלוהים כבר מוכן להיכנס. וכשאלוהים נכנס דרך שערי הדמעה, אז נכנסת עימו גם האהבה.