בלוג

חשבתי קצת הבוקר על הטמנת מלכודות. אנשים שבמודע או לא במודע מנסים לטמון מלכודות אחד לשני בכדי לגרור אותם או להכריח אותם לעשות למענם דברים שלא היו עושים סתם כך.

ניסיתי לחשוב איפה אני בעניין הזה. האם גם אני טומן מלכודות לאנשים? כשהקמתי את העסק אכן הייתי טומן קצת מלכודות ללקוחות כדי שלא יעזבו אותי. זה נבע ממצב הישרדותי. כיום אני משתדל לא לעשות זאת יותר. לאפשר למי שרוצה ללכת -ללכת.

כשאני יודע לשחרר אני מרגיש הרבה יותר טוב

יתכן שאנשים מעבירים את כל חייהם במצב הישרדותי ולכן הם מרגישים צורך כל הזמן לטמון מלכודות כדי לקבל עוד קצת ממשהו, להכריח אנשים לא לעזוב אותם, לא לשחרר

אך כאשר משחררים מגלים שהמצב אינו כה קשה והישרדותי כפי שהיה נראה. כאשר משחררים מישהו והוא חוזר אז מקבלים אותו באהבה

כאשר טומנים מלכודת למישהו והוא חוזר - אז סוחבים כעס ומרמור כלפיו -מדוע עזבה אותנו ומה הוא חושב שאנחנו בובות שלו? וכדומה.

חזרתי עכשיו ממסע קניות בסופר מרקט של רמי לוי

זאת היתה חוויה מאלפת ובמובן מסויים מטלטלת.

בדרך כלל קניות זה משהו שאני עושה כלאחר יד, משהו שאני תופס כבזבוז זמן הכרחי, כמשהו שכדאי לעשות מהר כדי לא להפסיד זמן פנוי או שעות עבודה. היופ תאום הסתכלתי על זה מנקודה שונה: הקניות שאני עושה זה האוכל שהולך להיכנס לי לפה. במובן קצת יותר מטאפורי - זה מה שאני עובד בשבילו. בדקנו היום אילו חומרים יש בחרדל ואילו חומרים יש בשניצל טבעול. דברים שחשבנו שהם די בריאים התבררו לנו כמלאים חומרים רעילים, חומרים משמרים וחומרי טעם וריח. ושלא נדבר על העטיפה של כל אחד, על תהליך הייצור המזהם ועל שקיות הניילון וכל תהיליכ ההובלה והשיווק.

אבל אני לא בא כאן לדבר בקטע אקולוגי - אלא חשוב לי להגיד שהבנתי משהו מהותי. מרוב שאנו עסוקים בלהתפרנס והלרוויח כסף לאוכל, אנו לא שמים לב מה ניהיה מהאוכל הזה ומה נהיה בעצם מאיתנו. עמדתי שם בסופר של רמי לוי - סביבי אינספור עטיפות באלפי צבעים. כל כך הרבה דברים שכל כך רחוקים מפשטות. כל כך רחוקים מבריאות. אולי אפילו כל כך רחוקים מאוכל.

אני לא אדבר על זה שאפילו לא ראיתי את בני האדם האחרים שם מרוב שהייתי עסוק בקניות ובמחירים. אבל בואו נאמר שזה כבר עניין שלי שניתן לשנות. אבל מה עם להקדיש זמן לבישול של אוכל בריא? מה עם להרגיש את הכול שאנחנו אוכלים? להתחבר אליו. אני כל כך רחוק מזה. האם חייבים לחיות מחוץ לציוויליזציה בכדי לעשות את זה?

זה עצוב וזה מדהים שיום השנה לרצח רבין עבר ואני כמעט לא הרגשתי

אמנם זה הוקדם השנה - והרביעי בנובמבר עדיין נתפס לי כמעין יום שאסור לשמוח בו, אבל אני כבר קצת מנותק

אבל האם זה מפליא? הרי מה מסמל עבורנו רצח רבין. אף אחד כבר לא ממש יודע. השמאל ניכס את זה לעצמו כמין ביקורת על הימין. הימין מזכיר את רצח רבין כדבר רע אבל מיד מוסיף שהמצב היה מאוד בעייתי

אך מעבר לערפול שיש על רצח רבין ועל המשמעות שלו עבורנו - מעבר לכל הוא מצביע על אלימות אדירה ועל שינאה גדולה

שינאה של אנשים למנהיג שלהם, לדעות שלו, למעשים שלו. שינאה שגרמה להסתה ובסוף לרצח

השנאה קיימת עמוק בתוך תוכנו. כאשר אנחנו לא לוקחים אחריות על החיים שלנו ומאישימים את המצב בבעיות שלנו בכעס שלנו ובשנאה שלנו - אז אנו מסוגלים לרצוח מנהיג שגורם לנו לכאב ולצער

זה מובן מצד אחד ונורא מצד שני

אבל מה אני אגיד לכם? אני לא יכול להגיד שהשלום מתחיל מפנים. אני רק יכול לומר שאחריות  מוחלטת על החיים שלנו ועל המעשים שלנו היא אולי צעד ראשון למיגור האלימות

לאחרונה, כשאני קורא בעיתונים כתבות של פובליציסטים האהובים עלי, אני מופתע לגלות איך לפתע, (כמו נפיחה פתאומית ולא מכוונת -יגיד חנוך לוין) - משתרבב לכבה שלהם איזה ביטוי אלים, או איזו קללה או אמירה גזענית. הם לא מתכוונים לרע - בדיוק כמו שאני חשבתי שיהיה מגניב לכתוב את ההלצה על חנוך לוין -אז הם כותבים איזו הלצה על רוסים, או על ערבים ולא ממש מבינים בכל הערך של הכתבה -אשר מתנגד לאלימות או לגזענות -נהרס ברגע אחד -בפליטת פה אחת שלא רק מסגירה את פרצופם האמיתי כביכול -אלא בעיקר משאירה טעם רע בפה

הכי נדהמתי כשהבנתי פתאים את מילותיו של שיר הסטיקר של דוד גרוסמן. באצטלא של ביקורת על האלימות של הסטיקרים -הוא גורם לכך שמעל גלי האתר יושרו שורות נוראית הפוגעות בציבור הערבי. זה אמנם מקרה קצת אחר, כי יש כאן כוונה ברורה לעשות דבר אחר, אך התוצאה יוצאת הפוכה ומלבה את האלימות והשינאה

חבל כי אני בטוח שהוא לא התכוון לכך

בלוג, 22 לאוקטובר 2009

קמתי אתמול בחמש בבוקר ויצאת לכיוון העיר הגדולה, תל אביב. יצאתי מוקדם בכדי להקדים את הפקקים. מסתבר שנהגים רבים אחרים יצאו מוקדם בכדי להקדים את הפקקים. הבעיה נוצרת כאשר הם פשוט בלחץ נוראי להקדים את הפקקים -ונוהגים בפראות איומה. הרגשתי ממש בסכנת חיים - עוקפים אותי מימין ומשמאל. נוהגים בכביש כאילו אין דין ואין דיין. כמו לא מבינים את גודל הסכנה, את השבריריות שבחיים.

נדמה כי נהיגה על הכביש מוציאה לאור את כל האלימות החבויה בתוך אנשים. הבעיה היא שהיא מוציאה אותה מבלי שהם יהיו מודעים לכך: הם לא מבינים כי הנהיגה הפרועה יהא סוג מאוד חמור של אלימות. רק כשמישהו הורג מישהו - אז בצביעות רבה פתאום יש נגדו משפט ומכניסים אותו לשבע שנים לכלא. לא מדברים על זה שעוד עשרות אלפי נהגים מתנהגים באותה צורה.

אולי אני מגזים -אולי הייתה זו שעת בוקר ואני הייתי לא מרוכז? אולי שעות הליהלה ושעות בין השמשות הן שעות של פורענות באופן כללי?

ובכל זאת: אני מתריע: האלימות בכבישים היא בלתי נסבלת!

אחרי הגשם – התחדשות

קמתי הבוקר לצלילי היורה. יצאתי החוצה להריח את הריח המיוחד של גשם ראשון. לאחר מכן התיישבתי על המרפסת והבטתי באוויר שצלול ובעצים שנראו פתאום ירוקים יותר.
לאחר מספר רגעים התחלתי לחשוב על ענייני עבודה ועל המטלות שלי להיום.
לפתע, כמו משום מקום, התגנב לראשי משפט ישן: "אחרי הגשם האדמה מתחדשת". נזכרתי שזהו משפט שהייתי קורא באחד מקלפי הטארוט של אושו, שהייתי פותח בימים ההם.
"ואללה", אמרתי לעצמי, אחרי הגשם האדמה מתחדשת. אינסוף תהליכים מתרחשים מתחת לפני השטח ומעליו. האם אני עדיין זוכר את זה? אבל יותר מעניין מכך: בסוף שנות השמונים, או תחילת שנות התשעים, מי שכתב את הטקסט של הקלפים (בטח איזה אמריקאי מחסידיו של אושו), יכול היה להשתמש בדימוי הזה בצורה חופשית, כי ידע שהאדם הממוצע, מודע, ברמה זו או אחרת, לעובדה שאחרי הגשם האדמה מתחדשת....
והיום: האם חברה בני 20 שנוסעים לחפש את עצמם בהודו, יודעים כי יש עולם מחוץ לתרבות הצריכה והמחשבים? האם אנחנו עדיין יודעים זאת?
בפרוש שנה חדשה אני מאחל לנו כי נזכור את האדמה, המעניקה חיים לכולנו, ושהינה דבר חי ונושם ובעל אלפי גוונים וצורות. שנזכור כי מהאדמה צומחים אלפי מינים של צמחים, שבזכותם אנחנו כאן חיים.
ולמזלנו, גם אם אנחנו מתעלמים ממנה ואפילו הורסים אותה - אחרי הגשם היא מתחדשת.....

לאחר תקופה ארוכה, מצאתי את עצמי בשיחה 'רוחנית' (אליהן כה התגעגעתי). הבעייה הייתה שזאת הייתה שיחה עם רוחני צעיר שאמר לי שאני צריך לעשות מה שאני רוצה, ואילו אני , (הוי, הזיקנה, הזיקנה), אמרתי לו שאני לא יכול לעשות רק מה שאני רוצה.... אמרתי שרוחניות אמיתית זקוקה גם למסגרת ומחויבות ואז אתה  עושה לא רק מה שאתה רוצה.

אח, איך חלפו להם הימים שהטפתי לאנשים שיעשו רק מה שבא להם...
אז חשבתי לבדוק האם האמונות שלי הן רק תירוץ לזה שאני לא עושה מה שאני רוצה. (כמובן שתשובה ממש לא תהיה כאן).
אני לא אכנס ל-מדוע אני חושב שמסגרת זה דבר חשוב. כי הרי גם להלל את היתרונות של מסגרת זה סוג של המלצה, מעין דימוי שאמור לתת לנו מידע על חיים קרובים לאמת.
נניח רגע שכל עולם המודעות בא  לסייע לנו לחיות חיים הקרובים לאמת.  אבל האם עולם המודעות הוא אמת? האמת עצמה?
אותו בחור,  שאמר לי שאני יוצר את המציאות שלי, לא אמר איזו "אמת מוחלטת" הרי, הוא רק ניסה להצביע לעבר איזו שהיא אמת.
גם מורה רוחני שאומר האגו לא קיים ואומר לנו שהוא "אומר את האמת", מן הסתם רק מצביע על אמת מסוימת.
גם מי שאומר שאלוהים הוא המציאות המוחלטת, שאין אחריה שום דבר, לא אומר "אמת" – אלא רק מצביע.
אני לא אומר שאין אמת באמירות כמו "האגו אינו קיים" או "האדם בורא מציאות" – אני רק אומר שאין להן ממשות של אמת, אלא רק של מילים המצביעות אל האמת. יש אגו ואין אגו שניהם דרים בכפיפה. מסגרת וחופש גם הם שייכים לרובד אחד.

מעניין שרק עכשיו אני מבין שאושו אמר כל הזמן שהוא האצבע המצביעה לירח: האצבע לעולם לא תוכל להיות  הירח עצמו.

אני זוכר שפעם הייתי מנסה להגיד לאנשים שהמורה הרוחנית שלי אומרת את "האמת". אחרים ניסו להגיד לי שהמורה הרוחני שלהם אומר את "האמת".

דרך אגב, למה אני מדבר על מורים רוחניים? האם זה עדיין מעניין מישהו?די! אל תגידו לי שאתם עדיין בקטע הזה? אני כבר מזמן לא. 10 שעות ביום מול המחשב סייעו לי לשכוח מהמילה הארה ומהרצון להגיע לאיזשהו שחרור עילאי. לא ברור לי מאיפה חזרתי לזה פתאום. אולי זה שביקשו ממני לכתוב פתאום בנמסטה הזכיר לי שאני בכל זאת נחשב רוחני. ואולי זאת השיחה שנקלעתי אליה וגרמה לי לחשוב.

החיים עצמם הם האמת.... סתם, מאיפה לי לדעת. כל מה שאני מנסה להגיד זה שלא משנה מה נגיד, זה בסך הכול דימוי, זה לא הדבר עצמו.
אין כאן שורה תחתונה, אבל זה בסך הכול פוסט ראשון בבלוג החדש שלי.