שיחה

לאחר תקופה ארוכה, מצאתי את עצמי בשיחה 'רוחנית' (אליהן כה התגעגעתי). הבעייה הייתה שזאת הייתה שיחה עם רוחני צעיר שאמר לי שאני צריך לעשות מה שאני רוצה, ואילו אני , (הוי, הזיקנה, הזיקנה), אמרתי לו שאני לא יכול לעשות רק מה שאני רוצה.... אמרתי שרוחניות אמיתית זקוקה גם למסגרת ומחויבות ואז אתה  עושה לא רק מה שאתה רוצה.

אח, איך חלפו להם הימים שהטפתי לאנשים שיעשו רק מה שבא להם...
אז חשבתי לבדוק האם האמונות שלי הן רק תירוץ לזה שאני לא עושה מה שאני רוצה. (כמובן שתשובה ממש לא תהיה כאן).
אני לא אכנס ל-מדוע אני חושב שמסגרת זה דבר חשוב. כי הרי גם להלל את היתרונות של מסגרת זה סוג של המלצה, מעין דימוי שאמור לתת לנו מידע על חיים קרובים לאמת.
נניח רגע שכל עולם המודעות בא  לסייע לנו לחיות חיים הקרובים לאמת.  אבל האם עולם המודעות הוא אמת? האמת עצמה?
אותו בחור,  שאמר לי שאני יוצר את המציאות שלי, לא אמר איזו "אמת מוחלטת" הרי, הוא רק ניסה להצביע לעבר איזו שהיא אמת.
גם מורה רוחני שאומר האגו לא קיים ואומר לנו שהוא "אומר את האמת", מן הסתם רק מצביע על אמת מסוימת.
גם מי שאומר שאלוהים הוא המציאות המוחלטת, שאין אחריה שום דבר, לא אומר "אמת" – אלא רק מצביע.
אני לא אומר שאין אמת באמירות כמו "האגו אינו קיים" או "האדם בורא מציאות" – אני רק אומר שאין להן ממשות של אמת, אלא רק של מילים המצביעות אל האמת. יש אגו ואין אגו שניהם דרים בכפיפה. מסגרת וחופש גם הם שייכים לרובד אחד.

מעניין שרק עכשיו אני מבין שאושו אמר כל הזמן שהוא האצבע המצביעה לירח: האצבע לעולם לא תוכל להיות  הירח עצמו.

אני זוכר שפעם הייתי מנסה להגיד לאנשים שהמורה הרוחנית שלי אומרת את "האמת". אחרים ניסו להגיד לי שהמורה הרוחני שלהם אומר את "האמת".

דרך אגב, למה אני מדבר על מורים רוחניים? האם זה עדיין מעניין מישהו?די! אל תגידו לי שאתם עדיין בקטע הזה? אני כבר מזמן לא. 10 שעות ביום מול המחשב סייעו לי לשכוח מהמילה הארה ומהרצון להגיע לאיזשהו שחרור עילאי. לא ברור לי מאיפה חזרתי לזה פתאום. אולי זה שביקשו ממני לכתוב פתאום בנמסטה הזכיר לי שאני בכל זאת נחשב רוחני. ואולי זאת השיחה שנקלעתי אליה וגרמה לי לחשוב.

החיים עצמם הם האמת.... סתם, מאיפה לי לדעת. כל מה שאני מנסה להגיד זה שלא משנה מה נגיד, זה בסך הכול דימוי, זה לא הדבר עצמו.
אין כאן שורה תחתונה, אבל זה בסך הכול פוסט ראשון בבלוג החדש שלי.