האלימות שולטת בי

מטיף לאי אלימות אבל – כאשר יש לי ביקורת על מישהו אני לא אוותר עד שאכניס לו בחזרה. ואיך אכניס לו בחזרה? ארכל עליו עם אנשים אחרים.......

והדבר השני – גאווה, צריך לספר שעזרתי לו ושלימדתי אותו אין לעשות את זה כמו שצריך.

וכשהמטופל מספר לי על מחשבות הזימה שלו אז זה מעלה לי שאט נפש. מה זה עומר. שגם לו אני לא ממש סולח על מי שהוא אלא פשוט מתרחק.

אז מה זה אומר? שאני לא סולח לעצמי? זה לא קצת פאסה?

אבל הדבר המרכזי כאן: איך אפשר ליצור חברה ללא אלימות אם יש אגו פגוע והאגו הפגוע רוצה להחזיר למי שפגע בו.

אפילו שאף אחד לא פגע בי –האגו שלי נפגע מזה שמישהו אחר הוא לא מושלם או מלא צביעות ואני רוצה לנקום בו

אבל האם אין זו הצביעות האולטימטיבית – להיות חבר של מישהו, לחייך אליו ואז לרכך אליו מתוך כעס שיש לי עליו ולא אמרתי לו בפניו.

אז איך אפשר בלי אלימות –האגו זה אלימות לא?