אושו והחיפוש

על כל כיסא בשורה הראשונה הייתה פתקית ועליה רשום שם:  ראדו. סאטו. אמין. סוואן. צ’טאנו.

משחק הגמר של המונדיאל עמד להתחיל. הגענו ל”טאלי” –מי ברכב מי ברגל- והתיישבנו במקומות השמורים: אני- נדב, זהר, יוסי, שחר ורואי. מחייכים, מתחבקים ואולי רגע מתלבטים באיזה שם לקרוא זה לזה.

אל חשש, אין מדובר בפגישה נוסטלגית. כולנו חברים, כולנו חיים בתל אביב ומתראים לעיתים קרובות.

את אושו פגשנו –כל אחד בנפרד – ב97′- 98′ ומאז נהיינו חוקרי תודעה. תחילה במשרה מלאה, כולל שינוי שם. אחר כך שתי בנות יפות לחשו לנו באוזן, שיש איזו גורואית גרמנייה שמאיצה בך להפסיק את החיפוש הרוחני ולמצוא כבר, או לפחות להבין את חוסר התוחלת שבחיפוש. אז הלכנו אליה. חושבים שהפסקנו לחפש? מה פתאום. אבל החיפוש ירד למשרה חלקית ואחר נותר רק כתחביב. והשמות ההודים, – כל אחד מאיתנו בזמן שלו ומסיבותיו הוא- חזרו  למקור העברי.
קיבלתי שתי תגובות מעניינות השבוע, על הטור השבועי שלי. אחת כתבה לי שאני חושב יותר מידי (איך לא…), ושאני צריך להיות פשוט יותר.
השנייה כתבה שאני לא מחפש מספיק את המהות ונתקע בפריפריה, בדברים השטחיים והלא חשובים.
אלו, פחות או יותר, שני קטבים מנוגדים בחיפוש הרוחני. שניהם, דרך אגב אהובים עלי מאוד, באמת. ואפילו כרגע, בזמן שאני כותב, מתחשק לי להסביר מדוע כל אחד משניהם, הוא הוא ולא אחר, האמת המוחלטת והבלעדית. ולא רק זאת, אלא שאני מוכן לצאת במלחמת חורמה נגד כל מי שיאמר שצריך לשלב קצת מזה וקצת מזה. הרי זה חילול הקודש של כל אחת משתי הדרכים.
אז לא לשלב, ובכל זאת אני מרגיש שאני אכן נמצא בין שתי הדרכים. חוצב לי את דרכי שלי, חוצב בסלע ומנסה להקיז ניצוצות. לפעמים מוקז קצת דם, לפעמים יוצאים קצת מים מהאבן, לפעמים יבש ולפעמים נדמה שעוד רגע קט ויצא ניצוץ.
אין לי מושג מה עובר על שאר חברי, ואיך הם רואים את הדרך, אבל נראה לי שגם הם חוצבים בסלע, גם הם מחפשים דרך אמיתית ואוטנטית, דרך שבה יהיה להם טוב ונעים עם עצמם. ויש התקדמות. הזמן והסבלנות שוחקים את האבן ומחזקים אותנו. השמש והגשם מרככים אותה ומרחיבים את ליבנו. ומפעם לפעם, האבן יורקת גם ניצוצות.
ניצוצות, כידוע, באור יום כמעט ואינם נראים. ישנה סכנה, שדווקא ברגע שיצא הניצוץ, ניתפס לקוצר רוח פתאומי ונרצה להיות פשוטים, או להיות מהותיים, ולא נדע, כי כבר יצא ניצוץ, כבר התחלנו לזכות בפירות על עמלנו.