בארבעה ביולי

בארבעה ביולי היה יום העצמאות של ארצות הברית.

בביתו של שגריר ארה”ב בישראל נערכה מסיבה גדולה בהשתתפות ראש הממשלה והנשיא. גם אני הייתי שם. זה לא שדן קרצר, השגריר, החליט להזמין אותי, זה יותר קשור לעבודה שלי, ה”סודית”, שלאט לאט אני הולך ומסגיר אותה…

…..כשפסקו הזיקוקים, הפניתי את מבטי חזרה אל הדשא המרכזי, שם הצטופפו כ2000 איש, כדי לאכול ולהביט בזיקוקים. פתאום זה נראה מצחיק, שבקצה העולם, באיזו פרובינציה קטנה במזרח התיכון, עומדים אנשים ואוכלים מקדונלד’ס כי אמרו להם שזה יום העצמאות של ארצות הברית.
זה עדיין הייתי אני שם, נשען על גדר ומביט, אבל עכשיו היה הקשר רחב יותר: ישראל, המזרח התיכון, העולם.
כשהיינו ילדים היינו כותבים את ארבע המילים האלו על עטיפות המחברות שלנו, שהיו מנייר חום ממוחזר, ועליהן שלוש שורות לכתוב את שמנו וכתובתנו. אולי כבר אז, בחכמה פשוטה של ילדים, הבנו שלא מספיק לתת רק כתובת. שאנחנו רוצים הגדרות והקשרים ברורים יותר.
זה נחמד שיש הקשר, אפילו אם הוא פשוט, או מעט הזוי. תמיד תיקחו אתכם לדרך איזה הקשר, שלא תרגישו תלושים או לבד.
בחצות הלילה, כשסיימתי לעבוד, מצאתי במחסן של השגריר, טלוויזיה דולקת בחדר נטוש. נותרו עוד מספר דקות לסיום המשחק של איטליה מול גרמניה, והתיישבתי לראות. הקשר חדש: אני ושאר העולם (גברי העולם?), רואים מונדיאל. הרווחתי: גם הקשר, וגם שני גולים תוך חמש דקות, ונגמר המשחק.  המאבטחים ביקשו שאצא כי הם כבר רוצים לנעול. נזרקתי חזרה ללילה החשוך.
איך כתב מאיר אריאל, “לך תתחיל למצוא שוב את הקשר”.