חסר בית בערב פסח

בערב פסח פסעתי בזמן השקיעה על חוף הים של תל אביב, בדרכי לסדר הפסח של ” ראש יהודי”, סדר קהילתי המתקיים באולם שכור בתל אביב.

היו לי תירוצים למה אני “מבריז” להורים שלי מהסדר: 1. לא מתחשק לי לעשות לעשות סדר בקיבוץ בין אלפי אנשים. 2. מעולם לא חגגתי סדר כהלכתו ואני רוצה לחוות את זה פעם. ועוד.
אבל ידעתי את הסיבה האמיתית: לא ממש בא לי לעשות איתם את הסדר.
אז שילמתי כסף והזמנתי מקום מראש. אני מכיר חלק מאנשי ראש יהודי. בשנה האחרונה אנחנו נפגשים בבית כנסת בשבתות. צעירים תל אביבים הקרובים ליהדות . חלקם שומרי מצוות וחלקם, כמוני, שומרים על קשר.
החוף היה ריק והים כחול ושקט. חשבתי שבתל אביב אמצא רבים שמבחינתם זהו עוד ערב והם מבלים בבית קפה על החוף, אך להפתעתי הכול היה סגור ומלבד שני אנשים שעברו בין פחי האשפה ואספו בקבוקים, לא ראיתי איש. כנראה שבפסח אפילו התל-אביבים נוסעים הביתה לעשות סדר.
מעל בתי המלון עלה ירח מלא של אמצע חודש- כתום וגדול. השמש שקעה אדומה בתוך הים ואני התמלאתי אושר גדול. שמחתי על היופי שנגלה לעיני ,על הרוגע שחלחל לתוכי ועל החוויה המזומנת לי בעוד שעה קלה.
שמחתי על היהדות היוצרת בשבילי מערכת של הקשרים, בתוכה אני מרגיש טוב יותר את מקומי: ערב חג, סדר פסח, חודש ניסן, אמצע חודש, הירח במילואו, השמש שוקעת והחג נכנס….

בכל צעד, ובד בבד עם השמחה הגדולה- הרגשתי עצב. ואז ידעתי שאני נושא איתי לסדר הפסח את הכאב, על שלא רציתי להעביר את הפסח עם הורי. על שלא שעיתי לבקשתם והעדפתי להתרחק.
עיני התמלאו דמעות לפתע. עצב על הניתוק שהוא מנת חלקי, על כך שאני חסר בית במובן מסוים וקצת חסר הורים. מחפש לי בתל אביב תחליפים זמניים, “קהילות” קטנות שיפצו על התלישות, על חוסר השייכות, חוסר הבית.
אך מה שהפתיע עוד יותר היה שהרגשת השמחה, הרוגע והאושר לא נעלמו. כל צעד שלי כאילו היה עולם ומלואו, כל נשימה שלי הכילה את כל החיים שלי, המלאים ביופי רב.
לא הייתה סתירה. הייתי מאושר, צעדתי בדרכי שלי. ובתוכי נשאתי את הכאב, את השבר עם ההורים, את הבגידה שאני בוגד בהם ושהם פעם אולי בגדו בי.
רבים מדברים בפסח על יציאה מעבדות לחירות. אני חושב שאין דבר כזה. יש בתוכנו דברים המרחיבים את חירותנו ואת תודעתנו , ודברים שלכאורה כובלים אותה. אבל האמת היא שהכול הוא שלמות אחת שצריך להכיל ולחבק, ודבר אינו פוגע בדבר אחר. אז כן, אני קצת תלוש. ואני אנסה לאט לבנות לי בית בתוכי, שאולי ישתקף גם במציאות החיצונית. וזה גם בסדר לנסות לרפא את הכאב, ובסדר להיות חזק ומאושר. אלו החיים שלי ומה יותר מרגש מליצור אותם, רגע אחרי רגע, עד עולם, בלי מטרה מסויימת, או נקודה שבה ייפתר הכל. צעד אחר צעד. גם זו חירות.