מה שמתנגדים לו

ודווקא כשנראה שהכול רגוע, שהשלווה נחתה עלי, ואני שמח בחלקי, ואפילו הדברים החיצוניים, ברוך השם, מתחילים להראות סימני סדר וצורה, דווקא אז מופיעים הקשיים.

אני מרגיש חנוק, מארח אנשים בביתי וישר נוצר מתח מסוים. וזה גדל ומתעצם כמו כדור שלג עד שזה מציף אותי ואז או שאני חייב לברוח, או לסלק אותם בעדינות, או שזה מגיע לעימות.

כנראה שהדבר שאני הכי מפחד ממנו –תלות –מתנפץ בי שוב ושוב ובודק האם אני עדיין מתנגד. ואני מתנגד. חופשי מתנגד. רוצה להיפטר מהסיטואציה הלא נוחה, להעלים את הבעיה, לקבל מחדש את הלבד שלי, את השלווה. להתנתק…

רק אחרי כמה שעות אני מבין שהעניין הוא לא שהדברים האלו יפסיקו לקרות, אלא שאני אהיה מוכן להיות בסיטואציה של תלות, אחריות, אבדן חופש, חוסר אונים, ויתור. שאהיה מוכן להכיל את המצב בלי לעשות מזה דרמה ובלי להאמין להרגשה הפנימית שאני עוד רגע מתפוצץ, נחנק, או פשוט פורץ בבכי…

אולי ממתינים “שם למעלה”, עם הזיווג שלי, עד שאני אעבור את ‘שיעורי ההכנה’ שלי בהצלחה ואהיה מוכן למצב של תלות. בינתיים אני מזמן לעצמי עוד ועוד שיעורים, עם כל היקרים לי, ושוב ושוב נוחל כישלונות.

כשהייתי בהודו, נקלעתי פעם למצב קשה וחשבתי שאני הולך למות. תוך כדי מחשבות –שהיו קצת פרנואידיות בדיעבד – נזכרתי שקראתי איפשהו, שמה שאתה מנסה לדחות ומתנגד לו , ממשיך לחזור אליך שוב ושוב, עד שאתה מפסיק להתנגד. ולא ידעתי אם להרפות ולהפסיק להתנגד לאפשרות שאמות. כי אם המשפט הזה לא נכון, ואני ארפה, אז אני יכול למות סתם, מוות לא מוצדק, ולהפסיד את כל הדברים הנפלאים שעוד אמורים לקרות לי….

בסוף עבר שם מישהו ועזר לי. ובטח לא הייתי מת גם ככה. אבל השורה התחתונה היא שלא הייתי מוכן לוותר ולקבל את המציאות בשלמותה. האמנתי שההתנגדות היא בכל זאת הבחירה הנכונה.
וכשמתנגדים למשהו, כשדוחים אותו, -אפילו אם זה המוות – אז בעצם דוחים את החיים, כי בחיים הכול מוכל בהכול, והכול מכיל את הכול ואי אפשר לברוח. וגם לא כדאי לברוח, כי אני בורח רק מעצמי.

אז אני מצהיר קבל עם ועדה: אני מפסיק להתנגד! לא מקשיב יותר לקולות בתוכי הנלחמים כדי לא לוותר. על מה בדיוק? על החופש? על האפשרות להישאר לבד? ללכת כשקשה? להיות ‘נאמן’ לעצמי?.
אבל את השלב הזה כבר עברנו, לא? אז למה אנחנו ממשיכים להתנגד?