על סליחה ואהבה

לפעמים אני אומר לעצמי, “יאללה, תתבגר”.

נדמה לי שביום אחד אני עובר דברים שההורים שלי חווים בחודש. זה מפליא אותי שזה בכלל אותו אני בבוקר ובערב. לא שאני עושה כל כך הרבה, אך איכשהו אני קשור להרבה עולמות שונים, סוגי קהילות, אוכלוסיות, בני אדם.
אז אני אומר לעצמי, “תתבגר”- הרי אני לא חייב לחוות כל הזמן את הדחיסות הזאת, לזמן לעצמי הרפתקאות, פרידות, שינויים.  למה שלא אנסה קצת שגרה, התמדה, העמקה?
ואף על פי כן.
אז לסלוח לעצמי על הכל. מי באמת סולח לעצמו? לסלוח על השטויות שלי, וחוסר המוכנות. וגיל ההתבגרות המתמשך.
כשהייתי אצל אושו, התלהבתי מהאפשרות לסלוח לעצמי על הכל. זה שימש לי ככלי להסיר מעצמי כל ציפיה- של עצמי, של ההורים או העולם.
אחר כך התבגרתי והרגשתי שההתפתחות הרוחנית כרוכה בדרישות שאתה דורש מעצמך.
וזה נכון. ואף על פי כן.
והנה אני חוזר אל הסליחה. כי זה לא סותר: מותר לנו לא לנסות לשנות את עצמנו. ואחר כך כן לנסות לשנות את עצמנו. ולבסוף, עלינו לזכור לסלוח לעצמנו, כשאנחנו לא מצליחים לשנות הכול.
רק לסלוח באמת. כך מגיעה האהבה.