קהילות

אני חושב שה”שריטה” שלי זה קהילות. בכל מקום אני מנסה להקים קהילה.

אפילו בעבודה החדשה שלי, ה”סודית”, לפעמים אני מדמה אותנו כמעין קהילה קטנה…השבוע הסתיימה שנת הלימודים שלי בסמינר הקיבוצים. באחד השיעורים האחרונים, הרצו שתי תלמידות בפני הכיתה. חצי מהכיתה לא הקשיבה להן ופטפטה מאחור. זה מאוד הכעיס אותי. הרי גם אנחנו, כאן בלימודים, סוג של קהילה…. ואיך תהיה קהילה בלי כבוד והקשבה….
בסוף הערתי להן קצת בכעס והן קצת נפגעו.
אבל כיתה בלימודים, מדהימה ככל שתהיה, היא לא קהילה, וחבל להתאכזב.
ואפילו בקהילה שלנו, לכשתקום, כל אדם הוא ב”סרט” כל כך אחר. כל אדם כה שונה ומורכב, שבעצם בלתי אפשרי לצפות ממישהו למשהו. לעולם לא נחשוב את אותו הדבר, לא נרצה את אותו הדבר ובמובן מסוים, אפילו לא ניפגש לעולם. זה הצער שבחיים ואולי זה גם היופי.
ומה שזה אומר, שבעצם אי אפשר להיאחז בכלום.
נשמע מוכר מאיפשהו לא?