קיץ בים

זה היה בקיץ של שנת אלפיים. המילניום החדש פיזר באוויר הבטחה לשינוי והתחדשות.

לקראת הקיץ שבתי לקיבוץ לאחר טיול של שנה וחצי באוסטרליה ובהודו. כל שהיה עלי לעשות על מנת לקבל חדר בקיבוץ ותקציב אישי, היה להתחייב כי אשאר לעבוד לתקופה של שישה חודשים לפחות. ההצעה נשמעה הוגנת ונוחה והעדפתי לבלות את הקיץ ליד הים מאשר במאמצים לחסוך כסף מחוץ לקיבוץ.
שבוע לפני בואי נחת גם שחר, שחזר משנה בארצות הברית, שם חי עם חברתו ליסה -יהודיה אמריקאית שהכיר כשזו למדה באולפן ללימוד עברית שבקיבוצנו- ועינב ששבה מטיול של שנה בהודו וסין לאחר שעבדה ביפן.
כצעירים רבים השבים לקיבוץ מהטיול הגדול בעולם, ניסיתי אף אני –וגם הם – , לשמור על משהו מתחושת החופש של הטיול, מאותה אנונימיות שכל בן קיבוץ כה נכסף לה ולהרוויח עוד מספר רגעי חסד טרם שאנו נבלעים במלתעות היומיומיות הקיבוצית.
וכך מצאנו עצמנו, שחר עינב ואני -שלפנים הסתכם הקשר בינינו בפגישות מקריות על צמתי גיל ההתבגרות- מבלים יחדיו את הקיץ ההוא, מבודדים עצמנו בחומה דמיונית של יוהרתנו.

בארוחות הבוקר והצהריים בחדר האוכל, היינו מתיישבים שלושתנו בשולחן צדדי, ליד החלון המשקיף לים, מתעלמים ממנהג המקום לפיו סועדים עם אנשי הענף שבו עובדים, ומהמבטים הבוחנים המופנים לעברנו. היינו מציתים סיגריות, לוגמים באיטיות את הקפה, ולבסוף אוכלים כלאחר יד, כמו לא רוצים להיכנע לאילוצי המקום והמציאות. עינב שנאה את הארוחות בחדר האוכל וטענה כי הן מוציאות לה את החשק לחיות. היא ניסתה לשכנע אותנו, כי לפחות את ארוחת הבוקר, נסעד בחדרו של שחר שהיה סמוך לחדר האוכל ולפעוטון שבו עבדה, אך אנחנו סירבנו מחמת עצלות והסתפקנו במעבר בחדרו לעישון של ג’וינט לפני שובנו לעבודה.
אני עבדתי בפלחה והייתי מבלה את יומי על טרקטור איטי החורש בשדה מבלי שיפריע לי איש ושחר עבד בפרדס והיה נשלח למשימות רחוקות ומבודדות אשר לא הצריכו תקשורת רבה.

בתום העבודה היינו נפגשים בחדרו של שחר, מעשנים ג’וינט ושוקעים בתנומת צהריים על הכריות הרבות שפיזר בחדרו. בשעה חמש היינו קמים, שותים קפה ופוסעים לחוף הים, שם היינו מתיישבים בפינתנו הקבועה, המרוחקת קמעה משאר הרוחצים וממתינים לשקיעה.
נדמה לי, כי המלה הנפוצה ביותר בשיחותינו הייתה “הטיול” ובמהרה היא נהפכה למושג בפני עצמו.
“אח, הטיול, הטיול”, הייתי נאנח והם היו מהנהנים בהסכמה כזקנים המבכים ימים שחלפו ללא שוב.
“איך הכל התפורר”, היתה עינב מנידה בראשה, “איך זה קרה?”
היינו מבטיחים לעצמנו וזה לזה כי עם בוא החורף נשוב ונצא לטיול נוסף, מתעלמים בבוטות מן העובדה שאנו מתעצלים לצאת מהקיבוץ ולהרוויח כסף שיהפוך תוכנית זו למציאות.
לאחר השקיעה, כשהשביל החוזר לקיבוץ כבר התרוקן מאדם, היינו פוסעים לחדרי, אוכלים ארוחת ערב קלה, ממוצרים שהיינו קונים פעם בשבוע במרכולית, מעשנים ג’וינט נוסף ופורשים איש  לחדרו.

במהלך השנה ששהה שחר בארצות הברית, גרו הוא וליסה כחצי שנה בכפר קטן של חסידי המהרישי מהש יוגי, אותו גורו הודי מפורסם אליו עלו לרגל בשעתו, להקת החיפושיות, עד שהעתיק את מושבו לארצות הברית ומת.
במהלך חודשים שלמים בכפר הקסום והירוק, היה שחר מתרגל מדיטציה השכם והערב, אוכל מזון בריא, ומתנזר מסמים וממין. אמנם, כששב לקיבוץ חזר אל מנהגיו הרעים ואף פסק לתרגל מדיטציה, אולם עדיין נותר חסיד אדוק של תורתו של המהרישי.
“מה זאת אהבה? אהבה זאת רק אשליה!”, אמר פעם לעינב כשזו שאלה אותו מדוע עזב את ליסה, על אף שהקשר ביניהם לא הסתיים. ישבנו אז בחוף הים, סביב מדורה בליל ירח מלא ואני הכנתי קפה שחור בפינג’ן.
“ואתה לא מתגעגע אליה?”, התעקשה עינב שהייתה מספרת לעיתים על בחור הולנדי שפגשה בהודו ושעדיין העסיק את מחשבתה.
“בטח שכן. המוח תמיד רוצה את מה שאין לו…”, אמר שחר בביטחון, “אנחנו חושבים שמישהו אחר יגרום לנו אושר, ייתן משמעות לחיים שלנו… אבל זה לא נכון! אנחנו חייבים למצוא את האושר בתוכנו….”
הם היו נוהגים להתווכח ולהתפלפל בנושא הזוגיות האהבה והאושר ואני נהגתי לשבת בשקט ולהאזין לשיחותיהם.
לעיתים מצאתי הגיון בדבריו של שחר, אך כשעינב הייתה מתוודה על ציפייתה לאביר חלומות, הייתי מדמיין עצמי בדמות אותו אביר, חבוק בזרועותיה, מגשים איתה את האהבה הנכספת אותה כינה שחר “האשליה הגדולה”.

מעבר לשיחות על הטיול, על הקיבוץ המטריד והמאכזב ועל פילוסופיות מזרחיות, לא דיברנו על הרבה באותו קיץ. תמהני עד כמה באמת הכרנו זה את זה.
ערב אחד סיפרתי לשחר, שבזמן שהותי ברישיקש, ביקרתי מספר פעמים באשראם הנטוש של אותו מהרישי ואפילו ישנתי לילה אחד באחת הבקתות הנטושות.
“חבל שלא עשית קצת מדיטציות בהודו”, כמו נזכר פתאום ועיקם את שפתיו בצער, “שלא עבדת קצת על עצמך. אולי היית משתחרר קצת, מרשה לעצמך קצת לחיות את החיים.”
הבטתי בו בתדהמה ואז בעינב, לראות מה תגובתה, האם גם היא סבורה שאינני ‘חי את החיים’? אבל היא רק הציתה ג’וינט שסיימה לגלגל ,שאפה ושתקה.

לקראת סוף ספטמבר החלו הימים מתקצרים ואנחנו פסקנו מלהזכיר את תוכניתנו לסוע בסוף הסתיו.
ליסה היתה שולחת לשחר מכתבים רבים וכתבה כי היא מתגעגעת אליו ורוצה שיבוא אליה. “זה לא נכון לשנות את מסלול החיים בגלל מישהו אחר”, היה מתעקש בכל פעם שהיה מסיים לקרוא את מכתבה השבועי.
“אבל אולי זה כן מסלול החיים שלך”, הייתה עינב חוזרת ומנסה, “הרי בכל מקרה לא טוב לך בקיבוץ. אולי איתה יהיה לך יותר טוב…”
“כשרודפים אחרי האשליה היא מתפוצצת בפנים”, היה קובע בחיוך וקורץ לי, כיודע סוד.

ערב אחד נעלם שחר כאילו בלעה אותו האדמה. הוא לא הופיע לחדר האוכל וכשחיפשנו אותו בתום העבודה, מצאנו את חדרו נעול. לשקיעה הלכנו רק שנינו ולראשונה הייתה בינינו שיחה אמיתית. עינב סיפרה שהיא מפחדת מהעתיד ושההורים שלה לוחצים עליה שתישאר בקיבוץ ותתחיל ללמוד ואני סיפרתי לה על החלום שלי ללמוד קולנוע בניו יורק ועל החלומות שלי עליה.
היא לא הביטה בי בזמן שדיברתי, רק נעצה מבט קפוא בשמש השוקעת. הבטתי גם אני בכדור האש האדום, מצמצם את עיני כדי שלא אסתנוור והמשכתי לספר לה ולים הרחב את החלומות.
“מה קרה לך, דדי?”, שאלה לבסוף בקול חלוש, “חשבתי שאנחנו רק ידידים. זאת אומרת חברים, חברים טובים, אבל לא מהסוג הזה.”
באומץ לב שלא הכרתי בי, או אולי טיפשות גדולה, אמרתי שאני לא מבין למה אנחנו לא יכולים להיות יחד. גם ככה אנחנו כל הזמן ביחד…
“אבל אני לא אוהבת אותך דדי”, היא חייכה חיוך עקום ואז הוסיפה – ואולי לא התכוונה- “אני בקושי מכירה אותך בעצם….”

יום אחר כך לא הלכתי לחדר האוכל. כשעלה צוות הענף לארוחת הבוקר, הלכתי אני לכיוון חדרי, שם תכננתי לשתות קפה ולעשן משהו.
מעבר לשיחים הבחנתי כי דלת חדרו של שחר פתוחה. נכנסתי מבלי לדפוק ולתדהמתי מצאתיו רוכן מעל מזוודה, דוחס לתוכה בגדים וחפצים. מרבית הרהיטים הוצאו מן החדר וכל חפציו היו פזורים בתוהו ובוהו על הרצפה.
“מה אתה עושה?”, שאלתי.
“אני טס הערב לארצות הברית”, אמר והמשיך לדחוס דברים למזוודה, עדיין מבלי להביט בי, “החלטתי לנסוע לליסה. אני מצטער שלא סיפרתי לכם, זאת היתה החלטה של רגע.”
סוף סוף הרים את עיניו וחייך אלי במבוכה, אולי בתחינה שלא אשאל שאלות, אך אני הייתי חייב לדעת: “ומה עם כל זה שהאהבה היא רק אשליה? ושאין מה לרדוף אחרי האשליה?”….
הזעם והעלבון מאתמול ומעכשיו ומכל הקיץ בקעו עכשיו מגרוני וכבר לא יכולתי לעצור.
…”וצריך לחפש את האושר בתוך תוכך? ולא לשנות את מסלול החיים בשביל איזו אשליה שתתפוצץ לך בפרצוף….”
אולי לא הבחין בלעג בקולי, כי הוא לא הפסיק להתרוצץ בחדר, מידי פעם אוחז בדבר מה ומשליך אותו לתוך המזוודה.
“זה היה טעות”, מלמל לבסוף, גבו אלי, מחפש בתזזיתיות דבר מה, “זה לא היה נכון”.
“או, איזה מזל”, התנשף בהקלה והרים בידו חפיסה של נרות נגד טחורים.
הוא הסתובב אלי וחייך. “זה לא היה נכון”, חזר ואמר, “צריך להאמין באהבה!”

סוף