תלות ופחד מערכות יחסים

כנראה שהדבר שאני הכי מפחד ממנו –תלות –מתנפץ בי שוב ושוב ובודק האם אני עדיין מתנגד. ואני מתנגד. חופשי מתנגד.

רוצה להיפטר מהסיטואציה הלא נוחה, להעלים את הבעיה, לזכות מחדש בלבד שלי, בשלווה. להתנתק…
רק אחרי כמה שעות אני מבין שהעניין הוא לא שהדברים האלו יפסיקו לקרות, אלא שאני אהיה מוכן להיות בסיטואציה  של תלות, אחריות, אבדן חופש, חוסר אונים, ויתור. שאהיה מוכן להכיל את המצב בלי לעשות מזה דרמה ובלי להאמין להרגשה הפנימית שאני עוד רגע מתפוצץ, נחנק, או פשוט פורץ בבכי…
אולי ממתינים “שם למעלה”, עם הזיווג שלי, עד שאני אעבור את ‘שיעורי ההכנה’ שלי בהצלחה ואהיה מוכן למצב של תלות. בינתיים אני מזמן לעצמי עוד ועוד שיעורים, עם כל היקרים לי, ושוב ושוב נוחל כישלונות.

כשהייתי בהודו, נקלעתי פעם למצב קשה וחשבתי שאני הולך למות. תוך כדי מחשבות –שהיו קצת פרנואידיות בדיעבד – נזכרתי שקראתי איפשהו, שמה שאתה מנסה לדחות ומתנגד לו , ממשיך לחזור אליך שוב ושוב, עד שאתה מפסיק להתנגד. ולא ידעתי אם להרפות ולהפסיק להתנגד, ולקבל את אפשרות שאמות. כי אם המשפט הזה לא נכון, ואני ארפה, אז אני יכול למות סתם, מוות לא מוצדק, ולהפסיד את כל הדברים הנפלאים שעוד אמורים לקרות לי….
בסוף עבר שם מישהו ועזר לי. ובטח לא הייתי מת גם ככה. אבל השורה התחתונה היא שלא הייתי מוכן לוותר ולקבל את המציאות בשלמותה. האמנתי שההתנגדות היא בכל זאת הבחירה הנכונה.
וכשמתנגדים למשהו, כשדוחים אותו, -אפילו אם זה המוות – אז בעצם דוחים את החיים, כי  בחיים הכול מוכל בהכול, והכול מכיל את הכול.
אני עדיין תופס מערכת יחסים כתלות,כעול, כדבר שלילי אך מחויב המציאות, ולא כהתמסרות. לא ממש מאמין שמערכת יחסים זו אהבה. אלא מעין “צורה” שמגשימים רגע אחד ואז אפשר להמשיך בחיים- להעמיק בחיים. לא מאמין לאלו שאומרים שזה “הדבר עצמו”: החיים בזוג, האינטימיות. החיים שקורים רגע אחרי רגע.